בין שלל המאמרים והניתוחים שנכתבו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2334, נגד הבנייה בהתנחלויות, שהתקבלה בשל אי-הטלת הווטו של ארה"ב, נעדר מקומו של הקונפליקט הנצחי בין שתי השקפות העולם המנחות את הנשיא האמריקני
ברק אובמה מזה ואת ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו מזה. בעוד שנראה כי האידיאליזם הוא נר לרגליו של אובמה, הרי שנדמה כי דווקא הריאליזם המדיני הוא המדריך את נתניהו.
כהגדרה כללית אפשר לומר כי האידיאליזם משתקף מדבריו של קורדל הול, מזכיר המדינה בממשל פרנקלין רוזוולט, באומרו כי "לא הייתי ואינני חסיד רעיון מאזן-כוחות או תחומי-השפעה כאמצעי לשמירת שלום".
1
פרופ' האנס מורגנתאו, אחד מבני הסמכא העולמיים במדעי המדינה, טען כי "בעלי האסכולה זו (של האידיאליזם) מניחים כי המוסר הציבורי שרוי רק בשלב של התפתחות מפגרת וסופו להדביק את רמת המוסר הפרטי. יתרה מזו: על המדינאי הדמוקרטי לדחוק את הקץ ולסייע לתהליך זה להגיע לסיומו בכל ההקדם האפשרי...אמונתם של הליבראלים בטובו של האדם ובאפשרות השלטת הצדק בעולם היא אמונה כנה אך תמימה."
הדוגמה הישראלית לתפיסה אידאליסטית כזו היא "
הסכם אוסלו". אדריכלי ההסכם האמינו שאש"ף וערפאת השתנו, והגיעו לבשלות, הן בהיבט של השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, והן באשר לזניחת דרך הטרור. התפיסה הזו התפתחה בסמינרים משותפים לנציגי אש"ף וישראלים שנערכו בשנות ה-80 וה-90 על שפת אגם ז'נבה או במקומות דומים המשרים אווירה פסטוראלית ואינטימית מתאימה. במפגשים אלו נוצרה דינמיקה של חברויות בין האויבים 'לשעבר', ומשתתפיה שגו באשליה ש"זוהי תחילתה של ידידות מופלאה". המציאות כזכור טפחה על פניהם של הוגי החזון של "מזרח תיכון חדש". ועל פניהם של עוד כמה מיליונים של יהודים.
הריאליסטים הם חסידים של מאזן כוחות. לתפיסתם, יחסים בין מדינות מתקיימים ומתוחזקים ע"י איום הדדי במלחמה, והוא זה המשמר את השלום. דוגמה לתפיסת מאזן הכוחות אפשר לראות בהסכמים שנחתמו בקונגרס וינה ב-1815, שנערך לאחר מפלתו של נפוליאון. פרופ' יעקב טלמון סיכם את מטרות הקונגרס באומרו כי מדינות אירופה שהשתתפו בקונגרס, "לא התכנסו כדי לכונן צדק נצחי או שלום צודק,... המשימה היתה, והיא שרירה גם כיום, לייסד מערכת יחסים בה כל אחד מהצדדים יתלונן,... אך איש מהם לא יעז להפר את ההסדר משום שהדבר לא יהיה כדאי לו."
2
את חשיבות השמירה על מאזן הכוחות דימה ואלטר ליפמאן, מראשי האסכולה הריאליסטית בארה"ב, לחוקי הפיזיקה: "המדינאי, שיש בדעתו לקיים שלום, אינו יכול להתעלם מסדר גודל הכוחות, כשם שמהנדס אינו יכול להתעלם מכללי המיכניקה של הכוחות הפיסיים... אם הוא אינו עושה כן,... תהא התוצאה מחזור מלחמות-שואה, המתחוללות בעקבות הסדרי שלום הגורמים לעוד מלחמות."
וודרו וילסון, נשיא ארה"ב במלה"ע ה-1, הוא מן המנהיגים הבולטים שנקטו גישה אידיאליסטית, עד שהגישה האידיאלסיטית מכונה בפי מורגנתאו "הוילסוניזם כדוקטרינה מדינית". דוקטרינה זו ניסה וילסון ליישם בהסכם ורסאי שלאחר מלה"ע ה-1. לדעת מורגנתאו, וילסון לא הבין "שהאינטרס של ארצות-הברית מחייב את קיומו של מאזן-הכוחות האירופי, ואשר אותו יש להשיג באמצעות תבוסתה של גרמניה,... וילסון היה סבור כי תכלית הניצחון אינה להחזיר מאזן-כוחות חדש ובר-קיום, אלא לשים קץ לכל מאזן-כוחות אחת ולתמיד...".
נאמן לתפיסתו זו, של ביטול מאזן הכוחות, תמך וילסון בהקמת חבר הלאומים, מתוך אמונה ותקווה שהארגון לבדו, ללא הקפדה מצד ארה"ב על כך שגרמניה תקיים את ההסכם, יוכל לשמור על השלום בעולם. תקווה זו התנפצה, אך לא נמוגה, עם פרוץ מלה"ע ה-2, שכן לאחריה הוקם האו"ם על בסיס רעיון זהה, ואף הוא אינו זוכה להצלחה יתרה.
וינסטון צ'רצי'יל, ראש ממשלת בריטניה במלה"ע ה-2, מגלם, בעיני מוגנתאו, את המדיניות הריאליסטית בהיסטוריה המודרנית. "מדיניות הפיוס של נוויל צ'מברליין,... שאבה השראתה ממניעים טובים... לשמור על השלום... ועם זאת סייעו קווי-הפעולה המדיניים שלו וגרמו לכך, שמלחמת-העולם השנייה תהיה בלתי נמנעת,... לעומת זאת היו מניעיו של סיר וינסטון צ'רצ'יל... מכוונים בדרך אפיק צר... לעבר שלטון אישי ולאומי, ועם זאת היו קווי-הפעולה של מדיניות-החוץ, שנבעו ממניעים נחותים אלה, נעלים בביטחה, מבחינת טיבם המוסרי והמדיני, על אלה שננקטו על-ידי קודמו."
על פני שתי הקדנציות של אובמה, אשר כמעט חפפו את תקופת ממשלות נתניהו, היו בוודאי הרבה אירועים אשר יכולים ללמד על ההבדל בהשקפותיהם בכל הנוגע ליחסים בינ"ל. אפשר להזכיר כאן לדוגמה את התנהלותו הרופסת של ממשל אובמה בשעת הפריצה לשגרירות האמריקנית בבנגזי, אל מול התנהלות ממשלת נתניהו בניסיון הפריצה לשגרירות ישראל בקהיר, שכללה איום בהתערבות ישראלית ישירה.
לנוכח הדברים הללו נדמה שאובמה נצמד ל"דוקטרינה ווילסון". לעומתו, נתניהו כידוע הציב לו כמודל את מנהיגותו ודמותו של וינסטון צרציל.
בעוד שאובמה צמצם את ממדיו ועוצמתו של צבא ארה"ב, כמו למשל הקיצוץ הדראסטי במספר המשחתות, ובכך הפר את מאזן הכוחות מול רוסיה, ממשלת נתניהו חיזקה את מאזן הכוחות אל מול אויבי ישראל, ברכישת הצוללות ומטוסי הקרב מדגם F-35.
בכדי לבחון את קווי הדמיון, בין אובמה לוילסון, אפשר לנסות ולהשוות בין דברים שאמר וילסון בתקופת מלה"ע ה-1 לבין "נאום קהיר", מ-2009, של אובמה.
ב-1917 נאם וילסון בפני הקונגרס ואמר: "הננו שרויים בראשיתה של תקופה בה יעמדו הבריות בתוקף על כך, שאותן אמות-המידה לגבי דרך-ההתנהגות והאחריות תישמרנה בין אומות וממשלותיהן כפי שהן נשמרות בין אזרחי המדינות הנאורות בתורת יחידים."
בנאומו בקהיר דיבר אובמה על כך ש"כולנו חולקים את
העולם הזה לרגע קטן בלבד. השאלה היא האם בזמן הזה נתמקד במה שמפריד ביננו, או שנתחייב למאמץ - מאמץ ממושך - למצוא מכנה משותף, להתמקד בעתיד שאנחנו רוצים לילדים שלנו, ולכבד את כל בני האדם."
יש להדגיש ולהבהיר כאן כי החזון שהציגו וילסון ואובמה מקובל על כלל שוחרי הדמוקרטיה והתרבות אך כפי שכבר כתב מאקיאבלי; "תהום רחבה מפרידה בין החיים, כפי שחיים אותם, לבין החיים, כפי שיש לחיות אותם, והלקחים הנשאבים מאלה האחרונים - במקום מהראשונים - הם-הם שמביאים לשואה במקום שיביאו לשמירה עצמית."
על מדעי הרוח כתב חוקר הקומוניזם, רוברט קונקווסט, בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב", כי הם "מושפעים במידה רבה מרעיונות שאין דבר ביניהם לבין השכלה במובן של הרחבת ידיעותינו ושכלול כוח השיפוט שלנו." וילסון, שהיה נשיא אוניברסיטת פרינסטון בטרם נבחר לנשיא ארה"ב, ואובמה, כבוגר מדעי המדינה של אוניברסיטת קולומביה, יכולים לשמש דוגמה למה שתיאר הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינרד קיינס, על ה"מטורפים בעמדות שררה ששומעים 'קולות', מזקקים את טירופם מאיזה הגְגן אקדמי ששמעו שנים קודם". ניתן לומר כי מדיניותו של אובמה, כלשונו של קונקווסט "הדיפה ריח של סמינרים".
3
את ההשלכות של "נאום קהיר" רואים כמעט מדי יום באירועי הטרור במזה"ת או באירופה ואפשר לסכם את תוצאות מדיניותו של אובמה בדבריו של מורגנתאו על כך ש"כל אוטופיסטן... הוא בחזקת אדם שנאמר בו 'תפסת מרובה לא תפסת', ועל-פי רוב פגיעתו רעה... נמצא, שלא בטובתו הוא גורם לכך, שמלחמות שהיו עלולות להיות מלכתחילה מקומיות, מאותרות וקטנות-היקף, נהפכות למלחמות אוניברסאליות, כלליות, והמסקנה הבלתי-נמנעת היא, שקללתו של האוטופיסטן מרובה מברכתו".
