במשך עשורים רבים עסקו מיטב האוניברסיטאות בעולם המערבי בהוראת עיתונאות - כמקצוע בעל כללי יסוד ברורים שהתגבשו במהלך שנות פריחתה של העיתונות הכתובה מאז תחילת המאה ה-18.
אחד העקרונות הראשוניים שלמדו הסטודנטים לעיתונאות קבע דבר עקרוני פשוט: ראשית - חובה לברר את העובדות מן המקורות הטובים ביותר האפשריים ולהצליב מידע כדי לאמת, ככל שזה ניתן, את נכונות האינפורמציה המוגשת לעיונו של מי שמשלם בכספו בעבור המידע המודפס בעיתון. כלל ברזל שני: להיות אוביקטיבי ככל האפשר, לא לערבב דעות בעובדות ובשום פנים ואופן לא להציג את העובדות, או להימנע מהצגתן, בהתאם לדעתו הפוליטית או החברתית של הכותב. על-פי כללי יסוד אלה עסקה העיתונות בחיפוש אחר האמת, כדי שיוכל הקורא לגבש את דעתו על בסיס האמת הזו.
למרבה הצער כיום ברור - על-פי השוואה בין החדשות שמתפרסמות ב
ידיעות אחרונות לעומת המידע שרואה אור ב
ישראל היום - כי הדרישה לאוביקטיביות בדיווח העיתונאי בעייתית במידה רבה כיוון שלכול כלי תקשורת יש איזו אג'נדה, אם היא כלכלית התואמת לאינטרסים של הבעלים, אם היא פוליטית בהתאם לעמדת בעלי המדיה התקשורתית. ודוגמאות לא חסרות.
בימים אלה שבהם נחשף בפני הציבור תוכן השיחות בין ראש הממשלה
בנימין נתניהו למו"ל ידיעות אחרונות
ארנון מוזס - מסתבר בבירור, כי בגלל אינטרסים מנוגדים, הפכה ישראל לשדה מבחן של עיתונות המשרתת את הבעלים ולא עיתונות המשרתת את הקורא. כדי לא להישאר במסגרת תיאורטית הנה סיפור שבאמצעותו ניתן לראות עד כמה קל לסלף את האמת ולהציג אותה בהתאם למה שרצוי לאינטרסים הנוגדים של בעלי הבית של אמצעי התקשורת.
ההיסטוריה של הסיפור הזה מתחילה כאשר עמים שונים נהגו בחוכמה וקבעו כי במקום להיקלע למלחמות מקיזות דם ודמים, עדיף שכול אחד מן הצדדים הניצבים על סף מלחמה, ישגר נציג מטעמו למאבק פנים אל פנים, ומי שינצח בקרב הזה - עמו יהיה זה שייחשב כמי שגבר על יריבו במערכה כולה. מה התרחש באותם ימי עבר כולנו יודעים.
והנה, ברבות שנות המאבק, החליטו בנימין נתניהו ונוני מוזס, לפתור את הסכסוך רב השנים והעימותים בין עיתוניהם, באמצעות תחרות ריצה למאה מטרים. פרקליטי הצדדים קבעו, כי מי שינצח בתחרות יהיה זה שיוכל להכתיב ליריבו את תנאי הפסקת האש. כדי לא לקבוע מראש מי יוכרז כמנצח ומי יוגדר בתואר הלא מחמיא של "מפסידן", הוחלט שהזמן שיוצג על לוח התוצאות האלקטרוני יהיה המדד האמתי והבלעדי להכרעה בשאלה מי גבר על מי.
התחרות החשובה הזו התקיימה ברוב עם בירושלים והתוצאות היו אלה: נוני מוזס, הספורטאי בעברו, עצר את הסטופר על זמן של 11 שניות. בנימין נתניהו, עבר את המרחק ב-12 שניות. על-פי הזמנים האלה היה ברור מי זכה במרוץ.
אבל האמת העובדתית לא הייתה האמת כפי שהציגו אותה המתחרים בעיתוניהם.
ישראל היום דיווח כך על התוצאות: "ראש הממשלה נתניהו קבע זמן מעולה של 12 שניות בתחרות ריצה למאה מטרים שנערכה בירושלים בירת הנצח של ישראל; נוני מוזס השיג רק את המקום לפני האחרון".
לעומת זאת הציג ידיעות אחרונות את האמת הרצויה לו בכותרת הבאה: "המו"ל ארנון מוזס זכה במקום הראשון בתחרות ריצה בינלאומית שהתקיימה בירושלים; בנימין נתניהו "הצליח" להגיע רק למקום האחרון".
ניתוח הטקסט של הידיעות מראה, כי שני העיתונים הציגו אמת מסולפת גם אם העורכים הבכירים יכלו לטעון ששיקוליהם נקבעו על-פי "קריטריונים של מקצוענות עיתונאית".
ומה צריך האדם הנבון לעשות כדי לדעת מה באמת היא האמת? אולי המענה לשאלה זו פשוט לכאורה: לבחון בקריאה השוואתית את כול מה שמודפס בעיתונים המשרתים אינטרסים נוגדים. רק כך יוכל הקורא הנבון לקלוט עובדה עגומה, כי לאמת יכולות להיות פנים רבות, עטויות מסיכות של אינטרסים נוגדים, ולעתים אף הפוכים. ואולי המסקנה החד-משמעית צריכה להיות, כי לא ניתן לדעת מה האמת רק על-פי מה שמדווחים אמצעי התקשורת ואולי בכלל עדיף לא להאמין למה שכתוב בעיתונים.
