הסרט שנעשה ב-1975 וזכה בחמישה אוסקרים ובפרסי גלובוס הזהב, על-פי ספרו של קן קיזי, זכה לגירסאות רבות רוויות הצלחה כמחזה, מאז ועד היום על כל הבמות. המחזור המסיים (נ"ה) של בית צבי תימצת את הסרט שארך שעתיים ורבע לכדי שעה וחצי, מה שהקל אולי על הצוות הצעיר, אך גרע מעט מהעוצמה שהייתה בסרט ובמחזה המקורי.
הבימאי רווי ההצלחות
אלון אופיר, מצליח בזכות בימויו להעניק להצגה את הקצב, המתח, והענין הרב שיש במחזה. ברור שלסיפור הכה נוקב ומלא בהפתעות יש חלק בהצלחה, אך גם משחקם של הקאסט, ובמיוחד כמה שבלטו במיוחד, הודות לאיפיון הכה ייחודי ושונה שאופיר צלח להבליט בהם - היה חלק גדול בהצלחה. כל דמות בהצגה - היא טיפוס כה שונה של משוגע מזן אחר. לכל אחד - יש את השריטה שלו, הרגישות שלו, והחשוב מכל: עקב אכילס שלו, הנקודה הרגישה והחלשה באופיו, שמעניקה לאחות המרשעת האחראית על המחלקה את האפשרות לעשות בהם כרצונה, ולשלוט בהם כך עד שהם רועדים מצילה. כך גם המוזיקה המקורית הקצבית היפה שחיברו
תום שיניצקי ושניר ויילר מקדמת את הקצב ומחברת כה יפה בין הסצינות.
בית המשוגעים אליו מגיע האסיר מקמרפי (
עודאל חיון העסיסי) שבחר להתאשפז תוך התחפשות למשוגע, על-מנת לחמוק מהשהות בבית הסוהר - אינו יותר טוב מהכלא. אולי הוא אף גרוע יותר. התפאורה המיוחדת של הצגה ש
זאב לוי עיצב בקירות המזכירים סורגים, מעניקה את הרמז של הקירבה במשמעות לכלא, יותר מאשר לבית חולים לחולי נפש. למרות שמקמרפי קיווה לשחק אותה משוגע, ואולי מגזים בהשתוללותו, ולמרות שהקהל מתענג ברוב ההצגה מהצחוקים שהוא גורם לקהל ולחבריו במחלקה בכל ההתרחשויות המפתיעות, הרי שהאחות המרשעת (אנגלה מינביץ', לא רעה דיה כפי שמצפים מהדמות) מצליחה הודות לכלים העומדים לרשותה (ועל כך מלין הסופר) לגרום למוות של שני מטופלים. במקרה האחד - היא גורמת להתאבדותו, ובמקרה השני - אחרי ניתוח מוח שמשנה את אישיות המטופל והופך אותו לצמח - כאשר חברו הטוב עוזר לו להשתחרר לנצח מהסבל והחיים חסרי התוחלת שנכונו לו. שתי סצינות מהמרגשות ביותר בהצגה. לצידה - עדי גור היא האחות השנייה במחלקה, פלין.
ההצגה בבית צבי קצבית, עשויה מעולה, כשכל טיפוס בה כה שונה ומשאיר רושם על הצופים במיכלול הבעיות הייחודיות שלו. כך הם
ג'וני רוזנבלום המרגש במיוחד בסצינת ההתמוטטות שלו כשהאחות מונעת ממנו את מנת הסיגריות שלו; כך
שניר ויילר כ"דייל הארדינג",
דניאל חסין כ"מרטיני",
יבגני מוליבוגה כ"ראקלי", בשפת גוף עשירה, שהיותו ממוצא רוסי משתלב יפה בהצגה מתוך בעיות הבנת השפה שלו; עידן שמעוני כ"אח ויליאם" מלוטש מאד; בולט בהופעתו
גיא גבל בתפקיד פרנק, תפקיד כה שונה מהופעתו בהצגה הקודמת שעלתה "משחר עד חצות", כאן הוא המוחצן, המשוגע שרוצה לפוצץ את כל ביה"ח, והוא מצליח להפגין במשחקו את רבגוניותו הדרמטית;
הוד חבאני כ"צ'יף" האינדיאני, אומנם אינו רחב גרם, אך גבוה דיו וצולח לעשות שתי סצינות מאוד משמעותיות בהצגה, מהנוקבות ביותר. שתי נערות הליווי המגיעות למסיבה שעורך מקמרפי לחבריו במחלקה,
שני אטיאס הסקסית והחטובה, שמטלטלת את כל המחלקה, ואלינה לנצמן - חמודות ומוסיפות פלפל להתרחשויות; אך מכולם המרגש במיוחד הוא
תום שיניצקי כ"בילי", בחור מגמגם שסובל מרגשי הנחיתות והשתלטנות של אמו, שאת מקומה באשמת גמגומו וברצונו להתאבד תופסת האחות רייצ'רד המרשעת.
עודאל חיון בססגוניותו ובמרץ הבלתי נדלה שלו (כמקמרפי - הוא מסרב לקבל את התרופות המדכאות את המטופלים), עורך להם הימורים האסורים על-פי תקנון המוסד, מעביר להם את גמר משחק ה-NBA בכדורסל המתקיים באמת בה בעת, אך האחות אינה מאפשרת להם לחזות בו בטלוויזיה; כל זאת, תוך שהוא מלהיב אותם ומחלץ מהם תרועות ושאגות כאילו היו נוכחים באמת במשחק. נוכחותו המחייה את קבוצת הנדכאים והחלכאים שבית החולים יצר מהם, ומפריחה בהם רוח חיים היא לצנינים בעיני האחות הראשית, שאכן מצליחה לבסוף במטרתה.
לתרגום העסיסי אחראי אילן רונן, לעיצוב התאורה הטוב - רותם אלרואי, ואת התלבושות האותנטיות עיצבה אביה בש.
ממחזה קומי שהקהל צוחק בו ונהנה על-אף הרקע בו הוא מתרחש - הוא הופך בסופו לטראגי, ובכך מהמם את הצופים. הצגה מרתקת שהזמן לא יכול לה, והיא הצלחה בכל פעם שהיא עולה מחדש. על כל תעצומות הנפש שהיא דורשת מהשחקנים שבה, שכאן הם ממש נכנסים לתפקידם ומרוב התרגשות בולעים לעיתים את המילים. (לאו-דווקא באשמת גיא אלון שהדריך אותם בהיגוי הטקסט).
המסר של ההצגה מיתמצת בלקח שבחיים לא כדאי להמר על החיים, כי זה עלול להסתיים באופן פטאלי.