מתיישבי חירן הקשיבו לאחד העם

אני יודע, שהעומד בראש הרשימה המשותפת, עודה איימן עמד במשך כמעט לילה שלם במגעים עם שרי ממשלה על תוכנית, שתביא לסיום המשבר באל חירם. רוב התושבים היו מוכנים לחתום על ההסדר שהלך והתגבש, אבל מישהו - העומד בראשות הממשלה - שכגודל החקירה בה הוא נתון, מחייבת אותו להעצים את הלהבות במערכות היחסים עם האוכלוסייה הערבית. למרבה הכאב, התקבלה ההחלטה להחריב את הכפר. החלטה שבעקבותיה היינו עדים לעימותי דמים קשים, שגבו מחיר דמים כבד, גבו את דמם של שני אזרחים - שוטר שנדרס ותושב המקום שנהרג. אירועים אלו ניתן היה למנוע, חבל שלא אומצה הגישה, שבנגב יש מקום לכולם, יש מקום למושבים ולקיבוצים, לערים ולעיירות פיתוח, יש מקום גם לילדי המקום - לבדואים. לצערי, בימים אלו מנהלים הבדואים בנגב קרב, שנראה אבוד, נגד ההחלטה להחריב את כפרם אום-אלחירן ולבנות במקומו ישוב יהודי. אני פונה למחליטים להרוס בכל מחיר את הכפר לקרוא את מאמרו של מנהיג הציונות הרוחנית, אשר צבי גינצברג, הידוע בשם אחד העם. המאמר הוא למעשה דין וחשבון, שנכתב בהיותו בן 35 בשנת 1891, בתום ביקורו במושבות הראשונות, שהוקמו בתקופת העלייה הראשונה, ונושא את השם "אמת מארץ ישראל", אך נראה שהוא למעשה נכתב לאור אירועים המתרחשים היום בישראל. לאחד העם שמורה הזכות להיות הראשון, שהתריע בשחר המפעל הציוני על "חירותם הפרועה של מתיישבים יהודים, המתהלכים עם הערבים באיבה רבה ובאכזריות ומשיגים את גבולם שלא בצדק". ומה שקרה באל חירם זו מדיניות "המתהלכת עם הערבים באיבה רבה ובאכזריות ומשיגים את גבולם שלא בצדק". בשלהי המאה ה-19 מתריע אחד העם על כך שהמפעל הציוני עולה על שרטון בקביעה מוטעית "כי מרחבי ארץ ישראל כולה שוממה מדבר לא זרוע. טועים הסבורים כי הערבים ילידי הארץ כולם פראי מדבר. נהפוך הוא." את מאמרו של אחד העם לא קראו כל השותפים להתעללות הבלתי נסלחת שלנו בתושבי הכפר עתיר אום אלחיראן בנגב. בשנת 1956, ערב מלחת סיני, החליט המושל הצבאי דאז להעתיק את מקום מושבו של השבט עתיר אום אלחיראן. כששים שנה יושב השבט במקום שהקצה לו המושל הצבאי לפני למעלה משנות דור. מסתבר, שבשנים האחרונות למדינה יש תוכנית אחרת והיא להקים ישוב יהודי בשם אל חירן בדיוק באותו המקום, בו חי השבט הבדואי על-פי פקודת הממשל הצבאי מאז 1956. במשך כששים שנה הישוב גדל עשרות מונים. בנות ובני השבט נישאו, בדרך הטבע הקימו משפחות חדשות, נולדו ילדים, אבל אין למקום תוכנית מתאר, מנותקים מחשמל ומים ומההיתר לבנות קורת גג במקום אליו הועברו בצו המושל הצבאי. לצערי, בית המשפט העליון בדעת רוב החליט, שיש לפנות ולהרוס את הכפר, ולא קיבל את דעת המיעוט, שקבעה כי ההחלטה אינה סבירה. יש לשים לב שגם הרוב לא אמר שחייבים לפנות ולהרוס את הכפר. ההחלטה על ביצוע הריסת הכפר היא של הממשלה. מלבד לתובנות של בית המשפט העליון, אבקש להסב תשומת לב הממשלה לצעקת הנביא - "הֹוי מַגִּיעֵי בַּיִת בְּבַיִת שָׁדֶה בְּשָׁדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהֹוֹשַׁבְתֶּם לְבַדְכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". (ישעיהו ה' 11) חובה לפנות לממשלת ישראל לא להתנהג כמו "פָּרוֹת הַבָּשָׁן... הָעוֹשְׁקוֹת דַֹלִּים הָרוֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים..." (עמוס ד'1). כי אנחנו איננו יושבים "לְבַד בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". למעלה משליש מתושבי הנגב הם בדואים, תביעותיהם מסתכמות ב-3% משטחי הנגב. הנגב נדיב בשמש וברגבי אדמה, הנגב נדיב בנוף קסום. יש בו מקום לכולם. יש בו מקום לכל מי שמבקש לחיות בו. חלקו הארי אינו מיושב. יש בנגב מקום לקיבוצים ולחוות בודדים גדולות המשתרעות על פני מאות דונמים לכל משפחה, יש מקום לערים יהודיות ולמושבי עולים, יש בו מקום גם ליותר מ-200.000 בדואים החיים בו. יש מקום להקים את חירן היהודית, ולא חייבים לגדוע את חיי כפריי עתיר אום אלחיראן. למושכים בחוטים המשיחיים בממשלת ישראל, למושכים בחוטים של של לאומנות קלגסית, שהחליטו שחייבים להרוס כפר בדואי כדי להקים יישוב יהודי, אנא הקשיבו לטקסט המקראי, לעמידתו הנחושה של נבות מול עוצמה ממלכתית של אחאב, המבקש: "תְּנָה לִי אֶת כַּרְמְךָ וַיְּהִי-לִי לְגַן יָרָק, כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוֹ.." (מלכים א', כ"א, 2). בעתיר אום אלחיראן התבצע מעשה נבלה של כרם נבות היזרעאלי. החברה האזרחית הישראלית חייבת להגן על דמותה מפני אלו, המבקשים מאתנו לצבוע את חיינו בצבעי אחאב ואיזבל. כל אדם, הנאבק על אוהלו ואדמתו בעתיר אום אלחירן, הוא נבות היזרעאלי, בל נהיה ממשיכי דרכם של אחאב ואיזבל.