תפישת הביטחון האוטופיסטית של אנשי העלייה השנייה, שהשליטו ביישוב היהודי בארץ ישראל, לפני הכרזת העצמאות ובעשרים ותשע שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, תשתית מאקרו תרבותית חילונית, הייתה מבוססת על ההנחה שהציונות תכונן בארץ ישראל חברת מופת עברית. הם האמינו שערביי הארץ יקבלו בברכה חברת מופת זאת, ולא יתפתח סכסוך יהודי-ערבי. מכאן שלא תפרוצנה כלל מלחמות, אלא תקריות פה ושם, וזאת בניגוד לתחזיתו של מנהיג הימין הציוני, זאב ז'בוטינסקי. דברים אלה ניתחתי בשיחה השלישית שלי עם מנהל רשת א' של קול ישראל, אבישי פלחי, על ההכנות למלחמת העצמאות, בתוכנית "אקדמיה באלף" המשודרת ארבעה פעמים מדי שבוע, בימי ראשון ורביעי בשש בבוקר ובחצות. תפישה הזויה זאת גרמה מתחילת ההתיישבות הציונות בארץ ישראל להימנעות אידאולוגית מפיתוח מערכת ביטחון ברמה גבוהה. התוצאה המיידית הראשונה: טבח יהודי חברון ב-1929, והסתמכות על הגנת המשטרה והצבא הבריטי, בתחילת מאורעות 1939-1936 שהיו סיבוב המלחמה הראשון בין יהודים לערבים בארץ ישראל. העיקרון האסטרטגי של דוד בן-גוריון וחבריו אז היה לשמור על הרכוש ועל הנפש והוא נכשל לחלוטין. המחדלים הביטחוניים של ההנהגה הסוציאליסטית, בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, גרמו לא רק לפרישת אנשי הימין מארגון ה"הגנה" ולהקמת אצ"ל, אלא גם למרד פנימי בתוך הארגון, להפרת פקודות של הדרג הטקטי, וליִיזום פעולות התקפיות על-ידי הדור השני של אנשי השמאל - "דור הבנים", שהבולטים בהם היו יגאל אלון ומשה דיין. הם הקימו את ה"הנודדות" שפגעו בעקרונות "טוהר הנשק" שקבעו המנהיגים וכפו עליהם לאמץ את דרכים בהקמת הפו"ש (פלוגות השדה) בהמשך המאורעות. אלון ודיין שזלזלו בתפישת הביטחון של הוריהם, פיתחו תפישה התקפית ששמה את הדגש על ניסיון אישי ועל הצלחות טקטיות מידיות. לכן הגענו למלחמת העצמאות ללא אסטרטגיה צבאית וללא תורה מערכתית. הניצחון הישראלי במלחמת העצמאות קיבע במערכת הביטחון של ישראל את ההסתמכות על הדרג הטקטי שיוציא את הערמונים מן האש, כפי שהתרחש במלחמת יום הכיפורים, ואת דלות החשיבה האסטרטגית והמערכתית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכל מלחמות ישראל, עד מבצע צוק איתן ועד בכלל.