המחאה החברתית ב-2011 הדגישה את המצוקות החברתיות-כלכליות בחברה הישראלית. המחאה התחילה בעקבות משבר הדיור, אך בנוסף חשפה את יוקר המחיה ואת הפערים החברתיים בחברה הישראלית. המחאה הציפה סוגיות של חלוקת ההון וחלוקת ההכנסות במשק, מדיניות המיסוי, ריכוזיות ומונופוליזם. מאמצי המחאה הייתה להפנות אצבע מאשימה כלפי ממסדי השלטון בתביעה לשינויי מדיניות רוחביים. מטבע הדברים שינויי מדיניות ברמה הלאומית הינם תהליכים ארוכים ומתמשכים שאינם מספקים פתרונות בטווח הקצר. מתוך הנחה זו נשאלת השאלה, מה אנו כחברה יכולים לעשות? האם אנחנו כחברה יכולים ליצור שינויים על-מנת לקדם את צמצום הפערים החברתיים-כלכליים? האם יש אפשרות שאנחנו כחברה נוכל ליצור שינוי בלי לחכות שנציגינו במסדרונות הכנסת יכנסו לפעולה?
בסקירת מרחב השיח האידאולוגי בנושא מדיניות רווחה ישנם שתי גישות מרכזיות. הראשונה, הגישה הליברלית, המדגישה את החופש האזרחי ונוטה לצמצם את התערבות המדינה בשוק ככל שניתן. השנייה, הגישה הסוציאל-דמוקרטית, המדגישה את חשיבות השוויון בין האזרחים ומאמינה במעורבות גבוהה של הממשלה בניהול השוק ובחלוקת המשאבים. ישנה גישה נוספת שבשנים האחרונות מקבלת תהודה רבה יותר. גישה זו היא הגישה הקהילתית. גישה זו שוללת הן את התפיסה הליברלית והן את הסוציאל דמוקרטית. הגישה נוקטת עמדה שלישית, בה היא מציבה את הקהילה המקומית שאנשים משתייכים אליה - כמסגרת שבה ייענו צורכיהם באופן ההולם ביותר.
בעיניי, יש בגישה הקהילתית פתח רחב לשינוי פני המציאות בחברה הישראלית. יש באפשרותה של קהילה להוות פוטנציאל למקור תמך חברתי-כלכלי לאוכלוסייתה. איני מתכוון רק ליצירת תרבות של נתינה וחסד "קלאסיים" לנזקקי הקהילה, אלא על תרבות שתציב פרדיגמה חדשה, תרבות שמרימה על נס מרחב של
שיתופיות חברתית.
"האשפה של אדם אחד הוא אוצרו של אדם אחר"
יאיר לפיד תבע בזמנו את הסיסמה "איפה הכסף?", כמרמז שהכסף קיים, אך השאלה היא איך מחלקים את העוגה. לדעתי, יש אנלוגיה דומה גם במרחב החברתי. אמנם, ישנם פערים חברתיים-כלכליים, וכל שכבת אוכלוסייה מרגישה את החוסר של יוקר המחיה ביחס לחייו, אך לדעתי ישנם גם "מצברי שומן" בתוך החברה עצמה. מצברי שומן של אמצעים, ידע וכישורים, שאם נשכיל לראותם נוכל לנצלם לשיתוף חברתי.
יש צורך לשנות טיפה את המבט ולנסות לראות מה יש לנו, שאפשר לתת לאחרים, מהי האשפה שלי שהיא אוצרו של אחר? הרי לכל אחד מאתנו יש קניינים רוחניים וגשמיים "עודפים", בין אם מדובר בכישרון מסוים, ידע בתחום מסוים, (דברים שבעיניי אף בשכבות אוכלוסייה מוחלשות ישנם) וכמובן שגם אמצעים גשמיים. דוגמה לפרויקט שרוכב על אלמנטים אלה, הוא פרויקט בשם "הכלבויניק". פרויקט שהחל ביוזמת סטודנטים בבאר שבע שיצרו מרחב קהילתי של שיתוף והשאלת כלי עבודה ומלאכה. בנוסף להשאלת ציוד, הפרויקט מקיים סדנאות לימודיות בתחומי "השיפוצים" שמועברים בהתנדבות על-ידי אנשי המקום אל האוכלוסייה המקומית. יוזמה זו היא דוגמה מצוינת לניצול משאבים "עודפים" שקיימים בתוך האוכלוסייה, ניתובם לאנשים שחסרים משאבים אלה, תוך יצירת מרחב קהילתי של שיתוף בתוך אוכלוסייה עירונית ומגוונת. במשפט אחד, הרעיון הוא יצירת מרחב קהילתי שתחצה מדינה שלמה, שהמושג קהילה תהיה מנת חלקו של כל אזרח.
אם נשכיל לפתח תרבות של קהילות מועצמות שפוקחות עיניהם למשאבים הרבים שמתחבאים בתוככי הקהילה, בצורה מקצועית ויעילה, לא רק שיש בכך אפשרות להקלה מסוימת ברמה הכלכלית, אלא יש בכך אף רובד של העצמה חברתית לאומית ואפשרות לאיחוי פערים חברתיים. קידום רשתות חברתיות במרחבים גאוגרפיים גדולים, תאסוף מטבע הדברים סוגי אוכלוסייה מגוונות שבה הרשת החברתית תוכל לשמש כמצע למפגש, יצירת קשרים ושיח בין שכבות האוכלוסייה שלא היו מתאפשרות לולא מצע זה.
חשוב לציין, עמדתי אינה נובעת מייאוש משינויי מדיניות ברמת המאקרו, ואף חלילה אינני מעביר את שרביט האחריות ממוסדות השלטון אל עבר הקהילה. אני קורא קריאה אחרת, קריאה לפקיחת עיניים לגילוי וחשיפת הכוחות הגדולים שקיימים בתוככי החברה. כוחות שבניתוב נכון יוכלו לפתוח אפיקים חדשים לשיפור חיינו בחברה.
