פעם הייתי מגניבה. חשבתי שללכת בתלם זה משעמם, שלזרום עם כולם זה מה זה מעפן, אז הלכתי ללמוד קולנוע. יצרתי סרטים, כתבתי תסריטים, ערכתי, ביימתי. הצגתי פרויקט בתערוכה בסינמטק, הייתי אמנית וחייתי את החיים.
אחר כך, הסיפוק התחיל להעלם, מצאתי את עצמי קצת מסתובבת בעולם, הרבה חושבת על מה אני רוצה לעשות וכשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד כמדריכה שיקומית לנפגע נפש. פתאום פגשתי אנשים, שמעתי סיפורים שאף תסריטאי לא יכול היה לכתוב ולצאת אמין, הרגשתי מחוברת יותר, מכילה יותר ורגישה. אחרי חודשיים של עבודה הבנתי שיש בי כוחות שלא השכלתי לנצל, שזה מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה והתחלתי לחפש לימודים.
בהתחלה חשבתי על מדעי תזונה, כי זה גם מגניב, גם חכם וגם טיפולי, או על פסיכולוגיה, כי זה לגמרי מגניב והכי טיפולי ובסוף הבנתי שמה שאני הכי רוצה, זה את השטח, את החיבור של הכל יחד, את החברה עם הפרט, את הבתים של האנשים והסביבה הקרובה שלהם, או בקיצור: עבודה סוציאלית.
יש שני מקצועות מרכזיים שהסטיגמה טוענת שבנות דתיות לומדות: חינוך ועבודה סוציאלית. לכן, לפני כמעט עשור נשבעתי לעצמי שיהיו שני מקצועות שאני לא אלמד: חינוך ועבודה סוציאלית. כלומר, אני אחרת, אני לא דוסית ממוצעת, אני בטח לא כמו כולם ולא עושה מה שכולם עושים. אז איך אני עכשיו הולכת לחזור למקומות שבדיוק מהם ברחתי? אחר כך, קצת בהיסוס, התחלתי להעלות את המילים "רוצה ללמוד עבודה סוציאלית" על בדל שפתי. החברות פרגנו ואמרו שזה לגמרי התחום שלי, בעבודה גם עודדו בכיוון, סבתא עיקמה קצת את הפרצוף, אחר כך גם אמא.
"עובדות סוציאליות מוציאות ילדים מהבתים שלהם, כפופות למערכת, לא באמת עוזרות למי שצריך. הן עושות נזק, נמצאות בתחתית שרשרת המזון, מה את צריכה את זה"? וכמובן שהידיעות בחדשות על האלימות שמופגנת נגד העובדים והעובדות הסוציאליות לא עזרה במיוחד. בסוף הגיעה גם השאלה הכלכלית, איך והאם אפשר להתפרנס מזה? כלומר, כבר למדתי מקצוע אחד שלהרוויח כסף לא ממש פשוט בו, האם אני הולכת לחזור לאותו מקום?
בתוך הסיפור
האם אני גוזרת על עצמי חיים שבהם אני צריכה לספור שקל לשקל ולסיים את החודש בקושי? עם כל החששות האלה נרשמתי ללימודים ובכל פעם כששאלו אותי "אז מה את הולכת לעשות שנה הבאה" גמגמתי קלות ש"אני אלמד עבודה סוציאלית" ולא שכחתי להוסיף "אבל אלה לימודים שניים, כבר למדתי קולנוע", שלא ישכחו שאני אחרת. מגניבה. כששאלו אותי מה הקשר בין קולנוע לעבודה סוציאלית, הייתה לי תשובה ברורה - אנשים. מאז ומעולם אנשים סיקרנו אותי, עניינו אותי והסיפורים שלהם נדמו לי כדבר הכי מרתק בעולם. הגעתי לקולנוע כי חשבתי שאני יכולה לספר סיפורים של אנשים, עברתי לעבודה סוציאלית כי הבנתי שאני רוצה להיות עם אנשים בתוך הסיפור שלהם.
כבר סמסטר עבר ואני מגלה כל כך הרבה אנשים טובים וראויים שמחוללים שינויים קטנים וגדולים בארץ, כל כך הרבה עובדים ועובדות סוציאליות, כל כך הרבה סטודנטים, שמה שמניע אותם הוא הרצון לעזור לאחר, לשפר, לקדם, להפוך את
העולם הזה פשוט לטוב יותר.
ועדיין, אני מרגישה שחלק גדול מאתנו אימץ את הסטיגמות הקיימות בחברה והפך אותן לסטיגמה עצמית. שאנחנו, הסטודנטים לעבודה סוציאלית וגם העובדים הסוציאליים עצמם, לא מספיק גאים במקצוע הזה, לא מספיק מוקירים אותו. שאנחנו לא נלחמים גם על היוקרה והכבוד שאמורים להגיע עם המקצוע הזה, שאנחנו צנועים מדי. שאנחנו לא קמים ואומרים שזה לא מקצוע של "בדיעבד" אחרי שלא התקבלת לפסיכולוגיה, אלא זה לגמרי מקצוע שבוחרים בו מלכתחילה. הכי מלכתחילה שיש.
אני מייחלת ליום שבו המקצוע הזה יהיה מבוקש, לא בגלל הנוחות והיכולת לשלב קריירה ומשפחה, אלא בזכות החסד העצום שהוא מביא לעולם. ליום שבו כדי להתקבל ללימודים, נצטרך לעבור ראיונות אישיים, כי זה מקצוע טיפולי ככל המקצועות. ליום שבו העובדות הסוציאליות לא יראו לציבור כאויב, אלא כמקום לגיטימי ונכון לגשת אליו לעזרה. ליום שבו שכר העבודה הסוציאלית יהיה מתגמל, ראוי ומתאים לעבודה הקשה, להשקעה ולמאמצים האין סופיים שעושים ועושות העובדות הסוציאליות וגם, ליום הזה, שנוכל להרים ראש ולהגיד בחיוך, בביטחון ובגאווה: "אני עובדת סוציאלית וזה אחד הדברים היותר חשובים וטובים שיכולתי לעשות בחיים שלי".
