כמדי יום א' צפיתי בעניין רב בתוכנית ה-13 של הסדרה התיעודית של הערוץ הראשון "והארץ הייתה תוהו ובוהו" (29-01-2017). היסטוריונים, מזרחנים, אנתרופולוגים, אנשי דת ותיאולוגים מלומדים הציגו את המחלוקות המדממות במאבק ההיסטורי על ירושלים וארץ הקודש, העומדות בבסיס האמוני המאחד של שלושת הדתות המונותאיסטיות: היהדות וספר התנ"ך, הנצרות המקדשת אותו כמקור מכונן של הברית החדשה, והאיסלאם עם הקוראן, הרואה במוחמד כממשיכו הישיר של אברהם ונביאי ישראל, בדומה לנצרות, הרואה בתחיית ישוע הנוצרי בן האלוהים שמת וקם לתחיה, וכנצר ישיר של אברהם ודוד, שהקרבתו בגולגולתה היא המקבילה של עקדת יצחק בהר המוריה, ומכאן, שהנצרות היא היורשת החוקית היחידה של היהדות, ושחורבן בית המקדש מסמל לתפיסתה, את נטישת הברית האלוהית והורשתה לנצרות כמייצגת של "היהדות האמתית". תפיסה זו התקבלה גם על-ידי האיסלאם, שקידש את נביאי ישראל, אך אימץ אות לעצמו את אברהם כאב ראשוני של מוחמד, אבל בדומה לנצרות, קרא אף הוא לדת היהדות: "דין באטל" (דת מבוטלת) ולפיכך האיסלאם הוא יורשו הבלעדי ומוחמד "רסול אללה" נביא האלוהים - הוא ממשיך דרכם של אברהם ובנו ישמעאל.
זוהי על רגל אחת תמצית המחלוקת הדתית העומדת גם בימינו אנו בין מדינת ישראל כמדינה היהודית, לבין העולמות של שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות.
אבל גבולותיה של מחלוקת זו חורגים הרבה מעבר לתחום הדת, והם משקפים את אי-ההסכמה הפוליטית הגורפת על ירושלים כבירת ישראל, שהתגבשה בתודעה הדתית בת אלפי שנות הגלות שמנחה עד ימינו אנו את מרבית הגופים הפוליטיים, הנוצריים והאיסלאמיים, המסרבים להכיר בירושלים כבירתה של המדינה היהודית, משתאים מתקומתה אך עדיין לא הפנימו את הסתירה בין הקיום הה לבין האמונה הנוצרית איסלאמית בבטלותה של היהדות כדת הזוכה לחסדי האל וברכתו.
לא בכדי, שוועדת אונסקו"פ, שהציגה את מסקנותיה בתוכנית החלוקה לאו"ם, והוגשה להחלטת העצרת הכללית לאחר תיקונים נוספים בכ"ט בנובמבר 1947 - עקרה בהחלטה זו את ירושלים מהשטח שהוקצה למדינת ישראל, וכללה אותו "כשטח בינלאומי" שאיננו בריבונות הערבים והיהודים.
היה מעניין לשמוע את דבריו של כומר קתולי שייצג את הנצרות בסרט, והוא הציג עמדה שבה הנצרות בת זמננו איננה רואה יותר בירושלים שעל הקרקע ובארץ ישראל, מקור למאבק פוליטי, אלא מקור השראה דתי וירטואלי, שמימי ומיסטי שבסיסו הוא בכנסיית הקבר של ישו בן האלוהים. כך לכאורה, מניחה הנצרות את המאבק על השליטה הפוליטית בירושלים (ולמעשה גם בארץ הקודש כולה) למלחמת הדת המתחוללת זה למעלה ממאה שנים בין היהדות והאיסלאם, לאחר הברית הזמנית והמוגבלת ששררה בארץ ישראל בתקופת הצלבנים, שבה לחמו היהודים והמוסלמים נגד הנצרות, והח'ליף עומאר, הבונה של "באיית אל מקדס", בית המקדש החלופי של מסגד עומר על מערת אבן השתייה, שיתף בתפילות את יהודי ירושלים ואפילו נוצרים במקום הקדוש ביותר, שעליו לפי המסורת עמד קודש הקודשים, ובתקופה הביזנטית שימש כמזבלה, שאפילו היא כמו כל מרחב ירושלים נאסרה לכניסתם של יהודים. עובדה מעניינת זו שנחשפה בתוכנית, מציגה את העמדה הנוכחית של הוואקף המוסלמי בהר-הבית כיודנריין פוליטי שאיננו המתעלם מההיסטוריה ומהמציאות - כל זאת בעידוד של ממשלות ישראל מפא"י וליכוד לדורותיהם שלא מבינים את חשיבות המאבק הדתי דווקא בהגנה על אינטרסים לאומיים וקיומיים של מדינת ישראל.
בישראל, לא רק הפוליטיקאים אינם מבינים את מהות המלחמה עם האיסלאם בכלל ועם הפלשתינים בפרט, גם באקדמיה, ובמערכות השלטון והביטחון דבקים בקונספציה שהבעיה עם הערבים היא "שאלת גבולות, וכי אם ניסוג מהשטחים ונחלק את ירושלים יבוא השלום המיוחל של שתי מדינות לשני עמים".
גורמים מרכזיים אלה במנהיגות הישראלית הפורמלית והאפורמלית, מנסים לטעון שזהו מאבק פוליטי וכי "אסור לנו להיגרר למלחמות דת עם האיסלאם"! אבל מה לעשות, ואל המלחמה הזו גוררים אותנו הערבים בעל כורחנו? ומכאן המדיניות השלטת היא לטמון את הראש בחול ולהניח לערבים ובני בריתם בעולם הנוצרי לתמוך בעמדה האיסלאמית, "שהר-הבית, וירושלים כולה, כולל הכותל" הם מורשת דתית ולאומית בלעדית של האיסלאם.
וכך, הנצרות, ועמה והצלבנים שנזרקו מארץ ישראל במאה ה-13, פסקה אומנם מלטעון לזיקה פיזית אליה כארץ הקודש, אבל עם זאת, להמשיך ולראות בריבונות היהודית על ירושלים כדבר אסור בתפיסה הדתית הנוצרית כיורשת של הדת היהודית, והתודעה התיאולוגית הזו, שהיא מקורה של האנטישמיות הנוצרית רבת השנים, ממשיכה ותמשיך להשפיע על הדרגים המדיניים באירופה הנוצרית, המדינות הקתוליות של דרום אמריקה, וגם של חוגים רחבים באמריקה הצפונית הפרוטסטנטית והדומיניון הבריטי.
כדי שנבין טוב יותר את חשיבותה של ירושלים לאיסלאם, ונפנים את מקומה בתודעה הדתית והפוליטית של אויבנו, נשים לב לתגובת המנהיגות הערבית והפלשתינית, שהתעלמו כמעט כליל מההודעות על הכוונה להכרזת ריבונות ישראלית בשטחי C, אבל יצאו מגדרן כאשר היו הכרזות של טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית מתל אביב לירושלים, שהובילו את אבו מאזן וסאייב עריקאת "להכריז מלחמה" על ההחלטה הזו, ואת ראג'וב לגדף את טראמפ בגסות חסרת תקדים.
על כן אל לנו להתפלא שטראמפ דוחה לעת הזו את ההכרזה על העברת השגרירות לירושלים, וייתכן גם שימשיך את מדיניות קודמיו לדחות כל חצי שנה את מימוש החוק של הקונגרס האמריקני בדבר העברת השגרירות לבירת ישראל.
מועד ה-50 לשחרור ירושלים קרב ובא והוא שצריך להנחות את ממשלת ישראל לפעול מידית למימוש מיידי וללא דחייה של אסטרטגיה מדינית יוזמת:
- השלמת מיידית של חוק ההסדרה תוך הכנה במקביל של תוכנית מגירה לתיקון "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", שתסדיר חוקתית כללים וסייגים בהם רשאי יהיה בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת (חוק יסוד החקיקה), ויש לידע את בית המשפט העליון על פעולות אלה ולהפעיל קמפיין ציבורי על-מנת להבהיר לכל, שבמדינה דמוקרטית אסור לבית המשפט העליון ולשופטיו להתבטא בפומבי או להתערב בחקיקה של הכנסת, ולפעול בהתאם לחוק יסוד החקיקה, כלשונו וכרוחו בלא התחכמויות נוסח אלה שלפיהן מבטל ביהמ"ש העליון את חוקי הכנסת.
- לפעול מיידית להחלה של ריבונות מדינת ישראל על מעלה אדומים, ולתוכנית פעולה להמשך החלת הריבונות בשלבים על שטחי C, תוך קביעת דוקטרינה מדינית בת שמטרתה להפעיל תוכניות מגירה להאצת תהליכי ריבונות, במיוחד כל אימת שהחלטות חד-צדדיות באו"ם יפגעו באינטרסים של מדינת ישראל, במעמדה ובכבודה.
