איש מוזר הוא הנשיא טראמפ. רק נכנס לכהונתו הרמה, וכבר חתם בסיטונות, ללא היסוס וללא גימגום, על לא מעט צווים נשיאותיים, שתכליתם לממש 'כאן ועכשיו' את התחייבויותיו במערכת הבחירות.
והתקשורת בישראל ובעולם גועשת: הנשמע כזאת? מי ראה כאלה? הייתכן שנבחר ציבור יתייחס בכזו רצינות תהומית להתחייבויותיו? והרי, כידוע, דברים שרואים משם לא רואים מכאן, כמאמרו של גדול הבדאים
אריאל שרון. אז איך זה שהנשיא טראמפ רואה עין בעין אותם דברים 'מכאן' ו'משם'? אכן, איש מוזר.
בארץ זה עובד כמובן לגמרי אחרת. מנהיגים מבטיחים דבר אחד, ועושים בדיוק להפך. הכל דיבורים. מהפך של 180 מעלות. הופכים את השקר לכלי עבודה לגיטימי. משה דיין, למשל, הכריז כי "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח'", אבל היה שושבין ראשי בהחזרת סיני למצרים.
יצחק רבין הצהיר ש"מי שיירד מהגולן יפקיר את ביטחון מדינת ישראל", אבל בהמשך ניהל מו"מ עם אסד להסגרת הגולן לסוריה.
הליכוד, מבחינה זו, אינו טוב יותר. ראש הממשלה
מנחם בגין הבטיח, שאחרי צאתו לגימלאות יעקור מדירתו בתל אביב לנאות סיני, ולבסוף אץ להיפטר מסיני והעניק לסאדאת הרבה יותר ממה שהוא ציפה לקבל מבגין (על-פי זכרונות סאדאת; ורק חבל שהוא לא השכיל להיפטר בהזדמנות חגיגית זו גם מקן הצרעות העזתי).
הלך בדרך הנוכלות הפוליטית גם אריאל שרון. הוא גרף מאות אלפי קולות שנסחפו אחר הצהרתו, ש"דין נצרים כדין תל אביב", ולבסוף צחק להם בפרצוף וגירש את כל מתיישבי הגוש, שהפך לחמאסלנד שמשלח לעברנו מידי פעם טילי מוות.
טרפוד שיטתי
הגדיל מכולם ראש הממשלה
בנימין נתניהו. הוא נבחר על-פי מצע של שלימות הארץ ועשה קריירה ספרותית בספריו על אודות האיסור המוחלט להיכנע לטרור. אבל הוא זה שאימץ את פרדיגמת 'שתי מדינות לשני עמים', הסגיר את חברון רבתי לערבים, נכנע לטרור האבו-מאזני בפרשת הקפאת הבנייה האכזרית ביו"ש ובירושלים, ולטרור החמאסי בשיחרור 1,027 מחבלים שחלקם חזרו לרצוח יהודים ברחובותינו. הוא גם מכר לנו את דאגתו להתיישבות, אבל טירפד בשיטתיות כל נסיון לחוקק את החוק להצלת עמונה.
זהו אותו נתניהו שהבטיח משילות, אך לא רק שלא עשה דבר כנגד המערכת המשפטית המכשילה אותו חדשים לבקרים (
דינה זילבר, כבר אמרנו?), אלא אף תמך במו ידיו, במידה שלא תיאמן, במינויים של מועמדים שלגביהם הוזהר מראש כי יחתרו תחתיו, כמו למשל מינויו של רודף ההתיישבות
שי ניצן, לכהונת פרקליט המדינה.
ולא נתייחס כמובן לזיגזוגיו הבוגדניים של אלוף הצבועים ליברמן, שפעם אחת מעמיד פנים כמי שנמצא עמוק בימין האידיאולוגי, ופעם אחרת נוחת במיתחמי השמאל היותר רדיקלי שמשמאל למרצ. זהו אותו רברבן שהצהיר כי 24 שעות אחר מינויו לא יימצא איסמעאיל הניה, מנהיג החמאס בעזה, בין החיים.
מן הפגם הגנטי הזה שבו לוקה המנהיגות הישראלית לגווניה, לא נמלטו שרי
הבית היהודי. שר החינוך
נפתלי בנט מממן מתקציב משרדו את ההסתה הנוראה כנגד היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט, בכל מוסדות מערכת החינוך במזרח ירושלים. "אנחנו מממנים את תליינינו", זעקה בדם ליבה ח"כ
ענת ברקו השבוע, בישיבת ועדת החינוך בכנסת, והוכיחה כיצד בנט מממן את שטיפת המוח החינוכית לשנאה ולאלימות, באמצעות מורים שהם אסירים ביטחוניים לשעבר, ואישי דת כמו עכרמה צבארי, לשעבר המופתי של פלשתין, שליבו פועם בחזהו רק בזכות מאמציה של מערכת הרפואה הישראלית.
גם במשרד המשפטים עולם השקר כמנהגו נוהג: כנופיית שלטון החוק השמאלנית, שנוקטת באמצעים לא כשרים כדי למנוע מנציגי הימין שנבחרו ברוב דמוקרטי ברור, למלא תפקידם, וסיכלה שוב ושוב מינויים של אנשי ימין לתפקידים בכירים, עדיין שלטת. המשפטנים שהובילו לפסק הדין האכזרי בבג"ץ בפרשת עמונה, בניגוד לעמדתה המוצהרת של הממשלה, נותרו על כסאותיהם. דינה זילבר ממשיכה להיטפל לכל מעשה לאומי, ציוני (אך הודרה סוף-סוף מטיפול בנושאי יו"ש).
חוק ההסדרה
המערכת המשפטית כולה עדיין מתבלבלת, בתפיסתה המעוותת שדמוקרטיה פירושה עריצות המיעוט. וכך מסכלת החונטה המשפטית שוב ושוב את הכרעות הרוב היהודי בארץ בסוגיות כמו עמונה, תשעת הבתים בעופרה ועוד, ומאיימת שלא להגן על חוק ההסדרה המקוצץ, ומה לא עושה עוד, כנגד הכרעות הבוחר בקלפי? הכוח עדיין בידיה.
למה ששרת המשפטים לא תהיה קצת טראמפ, ותשלח הביתה ללא מיצמוץ כל פקיד שהתבלבל וחושב שהוא הנשיא או ראש הממשלה, או מינימום שר המשפטים? למה שלא להוריד אותם מן האולימפוס לקרקע המציאות ולהבהיר להם שהם חסרי סמכות להכתיב מדיניות לנבחרי ציבור, כאילו עמדו מעל לריבון ולממשלה הנבחרת?
רבותי נבחרי הציבור, עשו טובה: תהיו קצת טראמפ.
