המשורר והפילוסוף הסורי עלי אחמד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס, עלאוי ממחוז לטקיה שנולד ב -1930 וגלה לצרפת, מבטא בכתיבתו מחאה על המצב העגום בארצו ובעולם הערבי. הוא מפרסם את דבריו במדור מדאראת (היקפים) בעיתון אל חיאת הלונדוני.
במדור מ-8 בדצמבר 2016, הכתוב בפרוזה ובשירה, אדוניס מהרהר לסיבות נחשלותם של הערבים כאומה והתמוטטות הערכים השלטוניים בעקבות "האביב הערבי". הוא שואל מדוע אצל הערבים החיוניות וההישגיות נמצאות אצל הבודדים ולא אצל הכלל - ישנם רופאים ערבים ידועים, אך אין במדינות ערב מרכזים רפואיים בעלי שם, ישנם חוקרים ופרופסורים ערבים דגולים הפזורים במדינות העולם, אך אין אוניברסיטה בעלת שם בעולם הערבי, ישנם משוררים ומוסיקאים ערבים גדולים, אך אין מוסדות אומנותיים הראויים לאכלס אותם, אין מוסד יוקרתי לשירה לצד מוסדות הדת, שהיא המורשת הראשונה לערבים!
כדי לענות לשאלות אלה אדוניס סבור שזקוקים למדענים מוסמכים כדרווין וכפרויד...
הנה קטעים מהפואמה:
האם הערבי, הוא המעופף היחיד השונא את כנפיו?
בעומק המדבר נשמע שיר הלל ליער,
בעומק היער נשמע שיר הלל למדבר
התהילה היא אמנות הטבע הראשונה ל
כבוד האדם.
סוס חופשי הקשור בסוס כבול:
הזהו החינוך הערבי המודרני?
חיים יחד, אך לא מכירים אחד את רעהו,
אלא אם חובשים מסכות.
אנו הערבים לא התחלנו את
צעדתנו בדרך הייסורים.
הדרך שהכרנו הייתה הכנה
וניסוי למערכת העיכול הקיומי
השוקדת ודואגת לנו.
אינני אוהב את הזמן הזה,
אך אינני רוצה להרוג אותו בחרב האבדון.
צועדים, אך אין לפנינו דרך:
מצור זהות, או עבדות מתוך בחירה?
תינוק בודד בוכה, פרח לידו,
שמשתתף עמו בבכי.
