העלייה וחיי היום-יום
אילנה רוזן בחנה את השפעת הנגב המדברי על מתיישביו הראשונים באמצעות הרומן הראשון של יונת ואלכסנדר סנד (ממייסדי מצפה אילתה-רביבים בשנת 1943) שפורסם בשנת 1951. וכך כתבה: "אדמה ללא צל מורכב מפרקים קצרם שמתארים בשפה יום-יומית, שיחית, ובלתי דרמטית את מכשולי היום-יום של חלוצים שבאמצע שנות הארבעים קשרו את חייהם עם הנגב הבלתי נושב".
הספר אדמה ללא צל, הכתוב בנוסח רב קולי (פוליפוני), מנקודת מבטו של "מספר יודע-כל" המתאר את גיבוריו בגוף שלישי. רוזן אף השוותה בין הנוסח הראשון שפורסם לבין המהדורה האחרונה שלו שביניהן הפרידו חמישים שנה. מהקטע המצוטט בספרה עולה שמתיישבי אילתה-רביבים אינם עשויים בתחום הרעיוני ממקשה אחת.
הסופרים נתנו ביטוי לעימות בין הצעירים הרווקים לבין בעלי המשפחות וכן לעימות בין יוצאי מזרח אירופה "הגלותיים" לבין הצברים והפלמ"חניקים. הגורם המאיים על שלוות המקום - "השיטפונות", הופך לגורם מעצב את אופיה של החבורה. אריה, צעיר משכיל הבולט בחבורה, לומד בשקדנות את צמחית הנגב, מעצב יחסים של
כבוד הדדי עם הבדואים וממתן את יחסם והפתעתם "למצפה" שקם לפתע מול עיניהם ובלשון מעורבת של גלות וצבריות הוא קובע אידיאולוגית: "בנגב מוכרחים להיאחז, אין חוכמות".
באותה מידה ניתן ביטוי ברומן לתחושה שמתיישבי "המצפה" הופקרו על-ידי אלה ששלחום למשימה והחיים במרכז הארץ: הקק"ל, הסוכנות היהודית וראשי מפלגתם. בקטע על "סיפור כשלון קליטת ייחורי האשל" מודגשת היטב הפטרונות ששידרו המוסדות (מדריכי הקק"ל והסוכנות) כלפי חברי אילתה-רביבים שנתפסו כ"חסרי השכלה כלכלית-חקלאית", וכפועלים המקבלים שכר על ביצוע הניסיונות החקלאיים בעוד שהחבורה ראתה עצמה בונה קיבוץ של קבע בנגב וכבר מחכה ליום שהמשפחות תצטרפנה אליהם. הקטע מסתיים במשפט: "הברז נוזל והאשל גדל. אין חוכמות" ובכך מרמזת האמירה על השגיאות המקצועיות של המדריכים החקלאיים בעת נטיעת הייחורים בה הסתפקו בעת הנטיעה בבקבוק מים אחד לעץ.
התימנים של מרכז הארץ הם הבדואים בנגב
המתיישבים הראשונים ביקשו להבין את אורח החיים הבדואי ואף לחקותו. כמה שורות מהספר ידגימו זאת: "בדואי נתקרב ובא, שיקע קצובות רגליים יחפות, חרוכות בעפר התחוח והמלובן. חמור שצבעו מין זיהום נסרח אחריו באיטיות מטומטמת וקשקוש בפחים הקשורים בשקיים הקשורים מעל גבו. אחריהם קרטעה אישה נמוכת קומה, עטופה שחור ואבק....שלום- קרא אריה. - אהלן וסהלן ומית אל אלף מרחבה. - אבן ערב-הפגין הבדואי את השתוממותו. הרי שבני דוד אנחנו - אריה נהנה כי שובחה שפתו - ומולדת משותפת לנו. לא תמנע ממני מים? כאות נפשך, קח. הבדואי ניגש לטפל בברז....- יה חוואג'ה, אין מים היום?
בהמשך בא קטע (שהושמט במהדורת 2001) ובו תאור רכישת השפה והמנהגים של בני המזרח על-ידי אריה; קודם במושבה ליד רחובות במפגש עם התימנים ועכשיו עם הבדואים כשהוא רושם הכול במחברת. אחד החברים צחק ממאמצים פטתיים אלו וכינה את אריה התימני יאקהבלאנד. המפגש עם הבדואי הזכיר מפגש תנכ"י בין האבות המייסדים של עם ישראל ובין אנשי המקום. זוג הסופרים הציג את הבדואי במבט רומנטי-אוריינטאליסטי כפי שמביטים ביצור אקזוטי-מדברי. אריה, בניגוד לחבורה, מסתכל על השכן אחרת, מנסה להתקרב אליו וללמוד ממנו את רזי המדבר וזוכה בסוף להזמנה לאוהלו.
תפוח אדמה ענק מחבר בין גבעות טוסקנה לאילתה-רביבים
יואל דה מלאך, (חלוץ צעיר יוצא איטליה) מי שביצע והיה אחראי להניסיונות החקלאיים באדמות רביבים, כתב בזיכרונותיו על "תפוח אדמה יוצא דופן" שגדל ברביבים ושינה את מהלך ההיסטוריה. הסיפור מדגים את תפישת הגשמת הציונות בנגב באמצעות הניסיונות החקלאיים: "מתחת לשיח החמישי, גדל תפוח אדמה אחד בלבד, גדול, בלתי רגיל, ענק ואימתני כמעט. ....מאז עברו 50 שנה ואינני חדל מלהצטער שבזמנו לא שקלתי אותו, אך בטוחני שהוא שקל קילו ויותר".
משה (שרתוק) שרת שהיה בדרכו למצרים וחנה ברביבים, ביקש את התפוח כדי להציגו בפני האנגלים "כשגריר הטוב ביותר של הציונות". שרתוק הציגו גם בפני חיילי הבריגאדה המופתעים ואמר להם שתפוחים כאלה שגדלו בעסלוג', מוכיחים כי נמצא בנגב מקום לאלפי היהודים הניצולים באירופה שיתפרנסו מנחקלאות. עלילות תפוח האדמה לא תמו ובכל מפגש בו נכח שרת השתמש האחרון בו כנימוק הטוב ביותר למסירת הנגב בידי היהודים.
כך היה בעת שנאם בפני אנשי הגדוד העברי במצרים, בפני חיילות ה-ATS ובפני ועידות ומפגשים עם ראשי הצבא הבריטי. התפוח אף הפליג לרומא והוצג בפני הורי יואל דה-מלאך ובפירנצה בפני אחיו ואחיותיו שזכו לבסוף לסעודת מלכים מבישולו. בסיפור מודגש המוטיב המלווה את ספרו: הניצולים מהשואה והחלוצים בישראל, קשורים להמשך חייהם בהצלחת ההתיישבות והחקלאות החלוצית בנגב.
שכנים בשערי הנגב
על הסיפורים בספרו של אריה אפרת ("מוכתר" קיבוץ דורות) כתבה: "..וכך הוא פורש באופן סיפורי, נרטיבי, ארכיון ממשי ווירטואלי בעת ובעונה אחת...מבטא אפרת בספרו מוחשית את הממד המרחבי, המקומי או "האדמתי" של הקיבוץ לצד הממד ההיסטורי הסיפורי, האנושי, והאישי שלו".
רוזן מדגימה זאת בסיפור על המאבק על חלקת קרקע (8 דונם) ללא כל ערך חקלאי בין הקיבוץ לבין השבט הבדואי השכן: סיפר אפרת: "יצאנו לחרוש את פיסת הקרקע הזאת, בעצם יותר כדי להוכיח את בעלותנו עליה מאשר כדי להוציא ממנה יבול. ואז הופיע המון זועם ומנע מאתנו את החריש...אולם, במפת המקרקעין שמסרה לנו הקק"ל הייתה החלקה מסומנת כשלנו...התברר ללא ספק כי שמונת הדונמים נרכשו עבורנו, ולשם הוכחה, נמסר לנו העתק הקושאן - אישור רישום (הקרקע הזו) בספר האחוזה (בטאבו)".
חרף החלטת אפרת לחרוש את החלקה, סירבו הבדואים לקבל את תקיפות המסמך, טענו שלא קיבלו תשלום עבור מכירתה ונשכבו לפני הטרקטור. עוד שנייה והיה נשפך דם. שני הצדדים ידעו כי לעולם יהיו שכנים אך אף צד לא מוכן היה לוותר על כבודו. "כמוכתר המשק" וכמבין היטב את המנטאליות הבדואית, החליט אפרת עם חברי דורות, להפוך החלקה למגרש כדורגל ומגרש שעשועים משותף לבדואים ולקיבוץ. מסקנתו של אפרת הייתה: "ידידות איננה נקנית בכסף". עקב הנסיבות ומתוך אמונה אידיאולוגית עיצבו חברי הקיבוץ "דו-קיום" של אמת עם השכנים.
השמלה הסגולה ובן זכר
"מוכתר קיבוץ נירים" בני מיטיב, שעלה עם חבריו על הקרקע במסגרת 11 הנקודות (מוצאי יום כיפור, 1946), ידע למצוא מסילות לליבם של הבדואים השכנים. כחניך תנועת השומר הצעיר, האמון על "כבוד האדם", שוויון ערך האדם ועל חיים של "דו-קיום" עם המיעוט הערבי והבדווי בארץ, הרבה להתארח באוהלי קידר.
בסיפור הבא (מתוך הספר "סיפורו של גבול") מובלט הפער בין החלוץ לבין הבדואי ומנהגיו המסורתיים: "...כשקמנו ללכת, פרש גו'מעה את השמלה הסגולה שקנה, הסתכל בה ארוכות בטרם שב וקיפל אותה. "שמלה יפה" אמרתי לו. "לאשתך יהיה היום יום חג והיא תשמח מאוד כשתלבש אותה". "מה פתאום" השיב לי גו'מעה. "אינני מתכוון כלל לתת לה היום את השמלה. אתלה את השמלה באהל כדי שתסתכל ותקנא. רק שתלד לי בן זכר תזכה בה". מיטיב מסיים את הקטע ב"הפי-אנד"- לאחר כשנה, נולד לגומעה בן זכר ואשתו זכתה כמובן בשמלה הסגולה. הכירה לכבוד הבן הנילוד ארכה שבעה ימים ולא היה מאושר יותר מג'ומעה שכונה מעתה בכבוד רב: אבו-חסן.