שר החינוך,
נפתלי בנט, הזדרז להכריז בעקבות המפגש בין נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל, כי ירד סופית מהבמה השיח על מדינה פלשתינית. אחריו הזדרזו שרים וחברי כנסת מהימין להבהיר לפלשתינים, עליכם להפסיק לדבר על מדינה פלשתינית לצדה של מדינת ישראל. האדנות של הימין מכתיבה לפלשתינים בעקבות מפגש אחד בבירת ארה"ב את גבולות השיח. ניתנת לכם הפלשתינים הזכות לדבר על הכל רק לא על מדינה. דוברים ששכחו, כי הם חיים במאה ה-21.
אני מבקש להתכתב עם המציאות החדשה, שהימין דוחף לקרום בתוכה עוד קורי איבה תהומית מדממת בציפייה דרוכה למלחמה הבאה ובסבבי מלחמות שסופן לא נראה, ולהרגיל אותנו לחיות בין מלחמה למלחמה, בין מחיר דמים ושכול ובין תוצאותיו האימתניות.
אני מבקש להתכתב עם נופי ילדותי, ששוטטו בראס אל עין והכירו נבעים פתוחים של הירקון לפני שבוטנו בשלמת בטון ומלט. הייתי ילד שטבל במימי הנבעים וגם שטף עיניו בגדרי צבר, שסוככו על בוסתנים בראס אל עין (ראש העין כיום וגם פארק אפק), בפג'ה (שכיום מצוי שם שיכון ותיקים ובשוליו הדרומיים של הכפר החרב הוקמה מעברת עמישב אליה הגיעו אלפי עולים מעירק).
אני זוכר את הטרקטורים שעלו על בוסתנים ובתים פעורי גג כדי להכשיר קרקע למעברה. ילדותי כבר ידעה לשאול שאלות, שלמרבה הצער מתחמקים מלשאול אותה - מדוע מלחמה זו הסתימה בעקירת כפרים בהם חיו אנשים שחלקם ברח וחלקם גורש. מדוע במלחמה זו נעשו דברים שלא היו צריכים להיעשות.
אני בן למשפחה של אנשי אדמה. סבא רבא וסבתא רבתא שלי עוד בביאליסטוק קנו כאן את אדמתם ובאו אליה בשלהי שנת 1880 עם ילדיהם, אחד מהם הוא סבי צבי שנשא לאשה את נחה. הם היו עובדי אדמה. אדמה שלא האירה להם פנים. מצד אחד ביצה טובענית, שהתעללה בהם, ומצד שני העדר ניסיון בעבודה חקלאית. הם היו אנשים פשוטים. צירוף של חרדות דתית עמוקה עם עבודת כפיים קשה וסוחטת.
אני גאה לחפש במנוע חיפוש באינטרנט את הערך עליית ביאליסטוק ולקרוא על עשייה ערכית ואידאית של קבוצה זו, שסבא רבא שלי ורעייתו היו אחד מעמודי התווך שלהם. אני גאה להיות בן לאבא שבסוף ספטמבר 1939 חש חובה להתגייס לצבא הבריטי, כאשר בבית הוא משאיר אישה וילד שעדיין לא מלאו לו שלוש שנים. למעשה קבלתי אבא רק בסוף מאי 1945.
צד אחד
השאלות ששאלתי כבר כילד לא הניחו לי. כאשר בנעורי התוודעתי לשירה העברית התמלאתי גאווה, שאני לא בודד בשאלת שאלות נוקבות על אותה מלחמה, שבנרטיב הציוני שאני חניכו יש רק צד אחד צודק.
בטור השביעי ב"דבר" (19.11.48) כותב
נתן אלתרמן בשיר "על זאת"
בעקבות כיבוש העיר לוד - "נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר כַּבִּיר
וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו עַל הַקִּיר
וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִּׁנֵי חָלָב:
אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע ...וְנִסָּה
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּניָו בְּיָדָיו
וְדַמּוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה
זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת
יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר
אֵין סוֹד".
אבא קובנר, שכקצין התרבות של חטיבת גבעתי, שהוציא מתחת ידו דברים קשים נגד הפולש המצרי, כתב גם את "גרניקה על כל גבעה", שיר בו כאב את אסונם של תושבי הכפרים הערביים שנהרסו במלחמה ונגזרה עליהם היעקרות מביתם.
אודה, שאני חסר אונים, כי מה שהטריד את ילדותי ונעורי מצא לו תנאים דמסייעים מועטים בשירה ובספרות העברית (אלתרמן, אורלנד מלב הקונצנזוס ומהאגף השמאלי פן ואבי שאול) עם מעט פרורי נחמה ממה שמצאתי בספרות העברית (ס. יזהר). עד היום אינני משלים עם מציאות, שהנרטיב הציוני מחק את הדיון בנושא מסדר יומנו.
אני לא מחקתי את הנושא מסדר יומי. אינני יכול להשלים עם העובדה שכיום כל אזרח חמישי, החי בארץ - נדרש ביום העצמאות למחוק את כאבו לנוכח הרס של עשרות רבות של כפרים והרס חייהם של רבבות אנשים, שחיו כאן עוד לפני שסבא רבא שלי בא לארץ ויום אחד הם נעקרו מבתיהם.
במצב המורכב שנוצר, ששמחת האחד היא על חורבן והרס של האחר,
הרס חיים
עצוב לי. לי כמי שמכיר באסונו של האחר, יש לי זכות מוסרית לדרוש ממנו, שהוא לא יעלה על שרטון של התכחשות לגילויי אסון שפקדו את עמי, העם היהודי, כמו גילויים של התכחשות לשואה האיומה שפקדה אותו.
לי כמי שמכיר באסונו של האחר יש זכות מוסרית לנהל דיאלוג, בו תהיה הכרה בכיסופים שלי, בן העם היהודי, לבית לאומי יהודי. אבל כיהודי, שמציין כי קמה מדינה לבני העם היהודי, אסור לי להתעלם שבצד הכאב שלי על 6000 יהודים שנהרגו במלחמה העקובה מדם ב-1948 נהרסו חייהם של מאות אלפי אזרחים ערבים.
אסור לי להנציח מצב, שהיום חמישית מאזרחי ישראל נדרשים על-ידי לאומנות יהודים להצניע את כאבם והאובדן הכבד שפקד אותם ואני אתעלם ממנו.
מחובתי להשאיר לנכדי ולניני מדינה שיקרמו בה דפוסי חיים, שלא יגבירו תחושת זרות וניכור של האחד כלפי סמליו של השני. אני חש חובה להיאבק על דמותה של מדינה, שתכיר באובדן לא רק בצד אחד,
אלא בשני הצדדים ושתתחולל בה עצמאות משותפת. כאבו של האחר החי לצדי הוא גם כאבי.
אני חש חובה לתרום לשיח בחברה הישראלית, שחובה עלינו להכיר בקיומו של עם פלשתיני ולפעול למעננו, שהמדינה הפלשתינית תקום. הימין בישראל מעתיק את הגישה של מי שכנראה יהיה שגריר ארה"ב בישראל, שבלהט מאבק הבחירות ראה באנשים כמוני נאצי ואויב העם, ובחצי פה מגומגם חזר בו מאמירה זו, כי הבין שעם אמירה כזו לא ניתן להיות שגריר של ארה"ב אפילו בעידן הנשיא הנוכחי.
