מסכת ההתעללויות החוזרות ונשנות בזקנים ובילדים במדינת ישראל מעידה על אובדן של צלם-אנוש אצל מי שאמורים להושיט סיוע למי שנחשבים בחברה לחסרי-ישע. עם זאת יש בה גם לחזק את מה שנאמר עוד בספר "בראשית" ש"יצר לב האדם רע מנעוריו".
כך או אחרת, מסתבר לעין כל שמעבר לסאדיזם הנטוע, מן הסתם, בליבם של לא מעט אנשים מרושעים, יש גם סיבות אחרות, העלולות להניע את מי שמטפלים באלה הנזקקים לשירותיהם, לחרוג מדרך הישר ולפגוע בהם באכזריות מרובה.
במרבית המקרים הסיבה היא כספית. אחרי ככלות הכל אין זה עוד סוד שמי שמוכנים בכלל לטפל בחסרי הישע למיניהם אינם מתוגמלים כראוי על עבודתם המסורה והמפרכת כל כך. בדרך כלל אמורים הדברים בעובדים זרים, באשר עמיתיהם הישראלים בוחלים, בדרך כלל, בעבודה הנראית בעיניהם קשה מדי ומאוסה.
נטל כבד
סביר להניח שהתסכול הגדול מהעדר התגמול הראוי לעבודת הקודש שלהם, הוא זה שגורם למטפלים לשפוך את זעמם הגדול על מי שמטופלים על ידיהם, ואלה האחרונים הופכים בהכרח לשק החבטות של מי שבכל מדינה נאורה אחרת היו באים כראוי על שכרם.
עם זאת יש גם אי-הקפדה על בחירת העובד המגויס לתפקיד. דווקא בשל העובדה שהדברים אמורים בנטל כבד, שרבים נרתעים מלשאת בו, צריך לאבחן בשבע עיניים את מי שנבחר למשימה הקדושה, אם הוא אכן כשיר לתפקיד.
ומה שחשוב כמובן לא פחות הוא ללמוד את הלקח ממה שקרה. יש לא להסס בניהול מעקב, כדי למנוע בכך הישנות של מחדל, שניתן מן הסתם עוד למנוע מראש.
