מידי ערב, בסביבות השעה חמש או שש בערב, אני מגיע לביתי בדרכי מהעבודה. אני שומע את הקול הזה מתנגן לו ברקע, ומרגיש ממש כמו בירושלים או ביפו או בעכו. כשאני יוצא לי לתפילת ערב שישי, הקול הזה חוזר ומתנגן באוזניי. השקיעה והשקט הזה שלפני סעודת השבת, שנופלים על כולנו. הקריוקי שותק, הזייפנים חוזרים לזייף לעצמם, ואפילו אלו שנוסעים בשבת, לא ממהרים פתאום לשום מקום. רק הקול הזה עולה ומתנגן באוזניי. זה קולו של המואזין שאולי קורא למתפללים להגיע לתפילה, ואולי מתפלל ממש כמונו, איפשהו במסגד שהוא מספיק קרוב להיות מסגד שאני שומע. שזה מפליא אותי מאוד. ממתי קולו של המואזין נשמע בכלל בדימונה? מי בכלל מכיר מציאות כזו של מואזין בדימונה? ומה עם חוק המואזין? יש לו אכיפה בעיר בכלל? אכיפה שתגיע כמובן אחרי שהפיקוח ישתיקו את מטרדי הרעש האחרים בעיר.
אז התרגלנו שקניון פרץ והמרכז המסחרי עמוס גם במבקרים מהפזורה. התרגלנו לרכבים הרועשים שמסתובבים לנו בקולי קולות בתוך העיר, לפעמים זה הם, ולפעמים זה צעירים שלנו. מעדיפים לחרוש במהירות את הכבישים עם חלונות פתוחים, כשאלו שיושבים במושב האחורי או זה שליד הנהג מעדיפים, משום מה להיות עם חצי גוף מחוץ לחלון, ולקרוא קריאות גנאי לעוברים ושבים. אלו יכולים להיות אימא ואבא שלו, והוא אפילו לא יודע. או שאולי אימא ואבא הלכו לישון קצת, כי עד שיש סוף-סוף שקט בבית למה לא לישון קצת? שאחרים יסבלו קצת את הילדים שלנו, זו לא צריכה להיות הבעיה שהיא רק שלנו. אז התרגלנו לראות תמונות וסרטונים על אבנים בכביש דימונה באר שבע, ורכבים שמנסים הכול חוץ מלנהוג בטוח. רק לפני מספר ימים הגעתי מאזור הצפון, והחלטתי להכיר את קטע הכביש החדש של כביש שש. איפשהו לקראת מיתר, טנדר מסוג סוברו פשע, נכנס לכביש בלי כל התראה ופוגע בג'יפ טויוטה שנוסע כמה מטרים ספורים לפניי. הטנדר עושה כמה סיבובים במקום, והנהג מתעשת, חי בסרט פעולה אמריקני שאין כבר בשום מקום, אולי עדיין אצלם, ובורח לו אל תוך החולות. אני מצליח לבלום כמה שניות לפני שהוא פוגע בי, ורק בנס אין שם נפגעים בנפש. אבל זו המציאות שאנחנו חיים בה. נאלצים להסתובב עם פחד בכבישים, עם תשלומי פרוטקשיין בבניית בתים חדשים. עם הטרדות והצקות, עם הרגשה של להיות זרים בביתנו. נאלצים לסבול את השתיקה הזו שאופפת את ההנהגה הארצית שלנו. הם מגלגלים עיניים ומתפלאים כל פעם מחדש לשמוע שזה מה שעובר עלינו. מידי בחירות מבטיחים לנו שהפעם זה יטופל, ואז עוברות הבחירות וההבטחות נעלמות יחד עם אבק גלגלי המכוניות, שלהם בדרך לכנס פעלים בגדרה או חדרה.
אנחנו נאלצים להתמודד מול הנהגה שלא באמת רוצה לטפל בסוגיה הזו. אז בנו משרד והקצו משאבים, ועשו הכל, לפחות לפי מה שהם אומרים, אבל המציאות נשארה בדיוק כמו שהיא. בימים ההם אין מלך בישראל. תושבי דימונה לא מעניינים אותי, היחסים שלנו עם ארה"ב לר מעניינים אותי, לא מעניין אותי מה לבשה מלאני טרמפ וכמה פעמים נתניהו חיבק את הנשיא. הפייסבוק מלא בהצהרות וסרטונים שמעלה נתניהו, ואותי זה לא באמת מעניין, אם הוא נפגש עם נשיא גרמניה, בלארוס או מלזיה. אותי מעניין האם מישהו סוף-סוף יעשה פה קצת סדר. ולא צריך הרבה. בדיוק באותה מידה שבה ראש הממשלה ובכירי מערכת הביטחון עוצרים הכל ועושים הכל כדי למצוא מחבל ומפגע, הם צריכים לנהוג בפשיעה הפנימית. להקצות את אותם משאבים ואת אותם כוחות, כדי לשים לזה סוף.
שיגיע השר לביטחון פנים ויקדיש את אותם אמצעים למציאת מחבלים, כדי למצוא את אלו שיורים סתם כך בלי הבחנה ברחובות העיר. לעצור את הכנופיות שמשתוללות ברחובות, להסביר איך מתחמי בילוי הופכים לזירות קרב. לסכל את אלו שמסכנים יום יום את הכבישים שלנו, את אלו שיש להם החוצפה להניח מטעני חבלה בכל חניון כאילו אנחנו קולומביה. שירים את המפכ"ל, את ראש השב"כ את ראש המוסד, ומצדי את ראש המוסד לביטוח לאומי מהצווארון, וינער אותם קצת. שינער אותם כי הנגב שלנו נרמס, כי חקלאים ובעלי עדרים בגליל נעשקים ונרמסים מדי יום. שינער אותם כי יש אזרחים תמימים שלא קשורים לסכסוכי העבריינים, ונפגעים על לא עוול בכפם. כי אולי אנחנו יודעים לנצח את החמאס ואת אירן ואת נסראללה, אבל הרחוב שלנו ריק מביטחון. זה מצחיק אבל סעיף הביטחון הוא הגבוה ביותר בתוך התקציב השנתי. ואם אלו התוצאות, אז אולי צריך לעשות חושבים. תוכנית חדשה, עם מדדים אחרים ועם הגדרת מטרות ויעדים. כמו אז, שהנהגה ידעה מה היא רוצה, וידעה לאן היא רוצה להגיע. בשביל מדינה בת שבעים הגיעה הזמן להיות קצת יותר מסודרים. אחרת נסיים בבית אבות ציבורי, עם
עובדים זרים שינקו אחרינו.
