נכון לשנה זו חיים בישראל כ-189 אלף ניצולי שואה, מתוכם כ-30% חיים מתחת לקו העוני. כמעט מחציתם מרגישים בודדים ומאמינים שלא יזכרו אותם אחרי לכתם. 73% סובלים מבעיות בריאות. בדוח הקרן לרווחת נפגעי השואה מצאו כי יותר ניצולים נאלצו לוותר השנה על מוצרי מזון, תרופות או טיפול רפואי. בקרב ארבעה מכל 10 ניצולים, היחס בין ההכנסות להוצאות אינו מאפשר להם לחיות בכבוד. עוד עולה מהדוח כי 27% מהניצולים ציינו שלא הייתה להם אפשרות לחמם את ביתם בחורף האחרון. אחד מכל חמישה מרגיש לא בטוח בביתו, נתון דומה נרשם גם בקרב ניצולים שציינו כי הם סובלים מקשיים ביורוקרטיים.
בין אירן לחמאס, בין סגירת התאגיד לפרובוקציה חדשה של רגב\חזן. לממשלה אין רגע אחד שבו לוקחים פסק זמן וחושבים על הקשישים. אלה שבנו את המדינה, ועכשיו היחס אליהם מחפיר מתמיד. התמונות מתחקיר ערוץ 2 בבית האבות בחיפה זהו רק מראה על היחס שלנו לקשישים של 2017. אם פעם כל הפיצויים היו הולכים לקיבוצים היום הם פשוט נשארים בקופה קטנה של המדינה שמחכה שיקחו אותה. מחכה שמישהו יגיד למנחם גרוס ניצול ורשא שיש לו זכויות.
אבל אם כל הפסימיות שיכולה להיכתב עוד שורות על גבי שורות יש אור בקצה המנהרה. ולאור הזה קוראים הסיעה החברתית בכנסת, ובראשה: ח"כ
איתן כבל. אנשים שבאמת אכפת להם. האנשים הללו שהיו תמיד מתחת לאף של התקשורת. אלה שלכאורה נמצאו תמיד בבית. שמצד אחד אין להם את העיקשות של מחנה יחימוביץ' שנקרא גם בשם "אנחנו יכולים לנהל דברים הכי טוב מהאופוזיציה", ומצד שני המחנה הזה לא מנותק, תכונה שקשה לומר על רוב נבחרי הציבור. עד לכתיבת שורות אלו כבל והסיעה החברתית עוד לא הודיעו על התמודדות לתפקיד היו"ר. אבל אדם שרוב החוקים שמביא הם חברתיים, שהפך את ועדת הכלכלה שבה הוא עומד בראשה לחברתית גם לקשישים, אולי הוא האור של הקשישים. אל תקראו להם סוציאליסטים. קראו להם חברתיים או פשוט לא מנותקים.
ועד שהעם יתעורר נשאר עם מילותיה האלמותיות של ניצולת השואה דורה רוט. שדיברה בוועדת העבודה והרווחה בכנסת וזעקה את זעקת הניצולים בארץ ובמובן מסוים את זעקת הקשישים. "לראות בטלוויזיה ניצול שואה שאין לו חימום בחורף, שאין לו כסף לאוכל, זו הבושה שלכם, בבית הזה, זו הבושה... אני הייתי רעבה שש שנים. מה עשיתם עם הכסף"? הח"כים שהיו בוועדה מחו דמעה ועברו הלאה. והבקשה היחידה שיכולה להיות עכשיו היא בין חזן לטראמפ ובין חוק התאגיד למשפט אזריה קחו חמש דקות ופשוט תזכרו. תזכרו בזעקת דורית רוט ותזכרו בזעקה של הניצולים והקשישים שעדיין חיים בתוכינו.
