טענות האפרטהייד כחרב פיפיות

1 בסופו של חשבון, אחרי הניסויים הגדולים שנכשלו, אחרי מאה שנות סכסוך שבמהלכן הערבים מעולם לא הסכימו באמת לחלוק את הארץ אתנו ומעולם לא הכירו בזכות כלשהי - דתית, משפטית, היסטורית - של העם היהודי על חלק כלשהו מהארץ הטובה הזאת, נותרנו עם האיום הדמוגרפי, דחליל שסרבני הגאולה מנופפים בו כדי לא להיכנס לירושלים. ירושלים מסתירה בכנפיה את שומרון ויהודה, ושלושתן אינן רק מחוז גאוגרפי, אלא מחוז חפץ רוחני ולאומי שערגנו אליו מאז יצאנו לגלות, והנוגע בשאלת השאלות הדופקת על קודקודנו מאז שבנו להיסטוריה אי-אז באמצע המאה ה-18: מי אנחנו? האיום הדמוגרפי בא מפי אלו המאשימים תדיר כל שאינו מסכים לדעתם ב"גזענות". דווקא הם מפחידים מפני הערבים. מעניין. ראשית, יש להוריד את עזה מהמניין הדמוגרפי. מתקיימת שם ישות מדינית איסלאמיסטית, ולא נראה שראשי חמאס יוותרו על שלטונם. באשר לשומרון וליהודה, איש לא יודע עד היום בוודאות מה מספר הערבים. האינטרס של הפלשתינים הוא להגדיל את מספרם, לא רק כשוט מולנו אלא כדי לקבל יותר תקציבים מהאירופים, האו"ם וארה"ב (שחלקם הגדול ייעלם לכיסים פרטיים). פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה מעריך שבפועל מתגוררים ביו"ש כ-2.4 מיליון פלשתינים. הוא מסתמך על הלמ"ס הפלשתיני. יורם אטינגר וצוות המומחים שגיבש מעריכים שמדובר ב-1.75 מיליון. קבוצות מחקר נוספות טוענות שייתכן שהמספר הכולל נמוך עוד יותר. אפילו המספר הקטן אינו וודאי בשל הרמאויות סביב תעודות זהות פיקטיביות, מספרים כפולים, מניין המתים עם החיים, ואלה שעזבו ולא שבו. סא"ל אייל זאבי, ראש ענף אג"ם במנהל האזרחי, העריך שרק במעבר אלנבי יצאו ב-15 השנים האחרונות יותר מ-175 אלף פלשתינים ולא שבו. ומה באשר למעברים האחרים? מול זה, יש להביא בחשבון את העלייה המדהימה בפריון היהודי בעשורים האחרונים, במיוחד בקרב משפחות חילוניות, וכן את מספרי העולים ארצה. בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80', האם מישהו דמיין שעד סוף המאה יגיעו לארץ כמיליון עולים חדשים? ובכן, אנחנו מצפים למיליון עולים נוספים בקרוב. כי לא חלום הוא. 2 לאיום הדמוגרפי יש גם פנים מושגיות הלקוחות מההיסטוריה של דרום אפריקה: אפרטהייד. מניחים שאיש לא מכיר את ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה. הלבנים בדרא"פ מנו כעשרה עד עשרים אחוזים מכלל האוכלוסייה. במקרה הישראלי, היהודים הם הרוב. פחות משבועיים אחר הקמת מדינת ישראל, ב-26 במאי 1948, זכתה המפלגה האפריקנרית הלאומית (NP) בבחירות בדרום אפריקה על בסיס מצע ההפרדה שכונה באפריקנס "אפרטהייד". ה-NP מיסדה את ההפרדה הגזעית באמצעות שיטה מורכבת של חוקים ותקנות שהבטיחו קיומן של ארבע קבוצות אוכלוסייה נפרדות: לבנים, שחורים, צבעונים והודים. שני החוקים הראשונים שנחקקו היו איסור על נישואי תערובת וחוק האי-מוסריות (The immorality act), שאסר על מגע מיני בין אנשים מגזעים שונים. ב-1950 נחקק גם חוק רישום האוכלוסייה שהיה הבסיס לאפרטהייד. הוא הגדיר את הקריטריונים של קבוצות הגזע השונות. הקשה ביותר להגדרה הייתה קבוצת הצבעונים, בני התערובת. לשם כך בדקו לפעמים את שערו את האדם: שיער סבוך - צבעוני, שיער רך - לבן... חוק האזורים הקבוצתיים הגדיר לכל קבוצת גזע אזורי מגורים מובחנים. החוק היה הבסיס להפרדתם הגזעית של מוסדות ציבור ותרבות, חופי רחצה, ספסלים בשדרה, מלונות, מסעדות, תחבורה ציבורית ועוד מקומות שבהם עלול להיווצר מגע בין גזעי מיותר. חוק חינוך חובה, חוק הבַּנְטוּ, שחוקק ב-1953, כפה על האוכלוסיות הלא-לבנות תוכנית לימודים נחותה כדי להכין אותן למקומן ה"נכון" בסדר החברתי. החוק כפה עליהן ללמוד בשפות האם ולא בשפה האנגלית. ב-1959 הופרדה המערכת האקדמית ונאסר על האוניברסיטאות לקבל סטודנטים לא לבנים. עבורם הוקמו מוסדות אקדמיים נפרדים שהיו נחותים ברמתם ולא זכו לחופש מחקרי והוראתי. עד כאן, אפשר לראות שכל דמיון למה שקורה בין יהודים לערבים - לא רק בישראל הקטנה אלא גם בשומרון ויהודה - אין לו דבר וחצי דבר עם ההיסטוריה של דרום אפריקה. מה נותר לאויבי ההתיישבות? "בנטוסטנים". 3 בשנות ה-60 החלה מפלגת ה-NP לפתח את האזורים הלא לבנים לכלל מדינות לאום עצמאיות שכונו "בנטוסטנים". לפי החזון הזה, דרא"פ היא מדינת הלאום של האדם הלבן וסביבה סודרו במעין פרסה שאר האוכלוסיות הלא לבנות במדינות נפרדות. הנה, אומרים החכמים בעיני עצמם, אתם רוצים להעניק לפלשתינים אוטונומיה או מדינה מינוס, כמו שהאפריקנרים עשו לילידים בדרא"פ. ובכן, אחרי מלחה"ע הראשונה השתחרר המזרח התיכון לגמרי משליטת האימפריה העות'מנית. 99 אחוזים מהשטח הענק הזה הוענקו לעמים הערבים, שחלקם לא היו עמים במובן המודרני, אלא אוסף שבטים וקבוצות אתניות שקובץ בלחץ המעצמות (עירק וסוריה למשל). אחוז מסכן מהשטח ניתן לעם היהודי בהצהרת בלפור ואח"כ בוועידת סן רמו כדי לממש את שאיפותיו הלאומיות. מתוך האחוז המסכן נקרעו ארבע חמישיות כפרס ניחומים שהעניקו הבריטים למשפחה ההאשמית מחג'אז שהקימה את ממלכת ירדן. ב-2005 נקרעה רצועת עזה מגבולות הבית הלאומי. מה נשאר לנו? אם כבר בנטוסטן, הרי שזה מצבה של מדינת ישראל ביחס לשטחן העצום של כלל מדינות ערב. יתרה מזו, חזון המדינה האחת מדבר על מתן אזרחות שווה לכלל התושבים הערביים, כך שגם הטיעון להפרדה גזעית נעלם. אהה, אומרים המתנגדים, לא שאלנו את הפלשתינים, האם הם מסכימים. ובכן, הפלשתינים לא מסכימים לקיומנו גם ברחוב אחד קטן בת"א. ובכל זאת, האם השמאל שאל אי-פעם את ערביי ישראל האם הם מעוניינים באזרחות שהענקנו להם? מבחינתם, הכנסנו אותם לכלא והרשינו להם לבחור להנהלת הכלא. זאת ועוד, מה יאמרו חסידי טענת האפרטהייד על חוק השבוּת - המעדיף קבוצת אוכלוסייה אחת על פני האחרת, ומתיר רק לראשונה לעלות ארצה ולהתאזרח בה? אם נסתכל על התמונה הכללית של עשרות מדינות ערביות מול מדינה יהודית קטנה אחת, ההצדקה לחוק הזה ברורה. אבל יידעו המטיחים בנו את טענת האפרטהייד, שטענתם השקרית היא חרב פיפיות השומטת למעשה את ההצדקה לפרויקט הציוני כולו.