שוב חוזר הניגון, ובכנסת דנים פעם נוספת על חזקת הגיל הרך. הפעם נראה שקיימת הסכמה בקואליציה לצמצום החזקה מגיל שש לגיל שנתיים. כחלק מההסכמה, אחרי גיל שנתיים ההגדרה תהפוך אוטומטית, ללא צורך בפניה נוספת לבית המשפט, לאחריות הורית משותפת.
חזקת הגיל הרך חוקקה בשנת 1962 וקובעת שילד שהוריו התגרשו יהיה עד גיל 6 בחזקת אמו, על-רקע מגדרי בלבד וללא כל בחינה של טובת הילד. הדיון הנוכחי בכנסת מתמקד סביב השאלה לאיזה גיל להוריד את החזקה. דיון עקר שחסרה בו הבנת המשמעות האמיתית של השארת החזקה בניגוד להמלצת ועדת שניט לבטלה.
ועדת שניט, שהמלצותיה מסתמכות על האמנה הבין לאומית לזכויות הילד, מחקרים בתחום התפתחות הילד ועל המתרחש בכל מדינות המערב שמזמן ביטלו חזקות מגדריות שכאלו, קובעת שיש לבטל גם במדינת ישראל את החזקה המיושנת. הסיבה? כל חזקה, מעצם היותה כלל גורף אשר קובע את עתידם של כל הילדים שהוריהם התגרשו ללא בחינת טובתו של הילד המסוים שבו דנים, פסולה. אין שני ילדים שווים וגם התנאים משתנים ממשפחה למשפחה. לכן, הוועדה מפרידה בין זכותו הבסיסית של הילד לאחריות הורית, דהיינו ששני הוריו יהיו אחראיים לגידולו, לבין חלוקת הזמן בו שוהה הילד עם כל אחד מהוריו, שצריך שתהיה מותאמת לילד הספציפי לפי צרכיו ולכן אינה בהכרח שווה, כפי שבתי המשפט נוהגים כבר היום.
בשנת 2008 פרסמה ועדת שניט את דוח הביניים שלה ובו המלצה חד-משמעית לבטל לחלוטין את חזקת הגיל הרך ולא לקבוע כל חזקה חלופית. מאז החל תהליך מבורך בבתי המשפט למשפחה בו יותר ויותר שופטים, הנמצאים במגע יומיומי עם הורים שמתגרשים ורואים לנגד עיניהם את השינויים החברתיים שמתרחשים, כמו גם את ההשפעה וההשלכות של פסיקותיהם, אימצו בפועל את מסקנות הוועדה ופוסקים הגדרה הורית שווה. לאחר פרסום הדוח הסופי של הוועדה בשנת 2012 התהליך רק הואץ ולנו נותר רק לברך שטובת הילד מקודמת מזה כ-10 שנים, גם אם בצעדי צב, בזמן שכולנו ממתינים שהמחוקק יישר קו.
פגיעה במעמד האישה
נדגיש: משמעות הכותרת "אחריות הורית משותפת", אין לה דבר או חצי דבר עם חלוקת זמני השהות של הילד אצל כל אחד מהוריו. חלק מחברי הכנסת טוענים שלא הגיוני שתינוק בן יומו ישן בצורה שווה אצל שני הוריו, מה שלדעתם, עקב חוסר הבנה, יקרה במקרה של ביטול מלא של החזקה. מאחר שזכותו של כל ילד שטובתו תיבחן באופן אינדיבידואלי, ולא תקבע על-פי חזקה שרירותית, תהיה אשר תהיה, אם טובתו של התינוק היא לא לישון בצורה שווה אצל הוריו, זה מה שבית המשפט יפסוק, ויקבע מדרגות להרחבת הלינה על-פי גיל, גם לאחר ביטול החזקה. לכן, אין כל הצדקה לקבוע חזקה לפיה עד גיל שנתיים ילד יהיה באחריות אמו בלבד, משום שמשמעות חזקה זו, או כל חזקה אחרת, היא שבניגוד לאמנה הבין לאומית לזכויות הילד, אין התייחסות לילד המסוים, לצרכיו, ולתא המשפחתי שלו.
קביעת חזקה הנוגעת לילד אשר נותנת עדיפות מגדרית לאם עד גיל שנתיים, רק עקב הרצון להגיע לפשרה פוליטית, פוגעת גם במעמד האישה וזכותה לשוויון מגדרי. גידול ילדים והאחריות עליהם היא מטלה לא קלה, וזכותה של כל אם שהאב יחלוק עימה את האחריות ההורית, מעצם היותו הורה, בלי צורך בהרשאה או הנחיה של בית המשפט לכך. זכותה לקבל את התמיכה וגם את החופש להמשיך לחיות את חייה.
באשר לאבות, משמעות פשרה פוליטית שכזו היא שהורותו של האב היא משנית, שכן אחריותו ההורית נשללת ממנו עד גיל שנתיים.
הנה כי כן, החקיקה המוצעת לא רק שלא מקדמת את טובת הילד ומנוגדת לזכויותיו כפי שהוגדרו באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, היא אף מהווה חסם לשוויון בין המינים עליו נלחמים כל כך הרבה. אישה היא גם אמא, אך לא רק, וגבר הוא גם אב.
את המנגינה של צמצום החזקה לגיל שנתיים, או לכל גיל אחר, חייבים להפסיק. אסור שמהלך פוליטי יקבע באופן שרירותי הגדרה שונה להורי הילד, ויבטל בהינף יד זכות וחובה כל כך ראשונית ובסיסית של כל הורה באשר הוא ואת זכותו המוקנית של כל ילד להורות.
