הוה זך כשמן

הָעָם לֹא כַּמּנוֹרָה אֵינוֹ עָשׂוּי מִקְשָׁה אַחַת בְּרַם הַיָּחִיד חַיָּב לִהְיוֹת כְּשֶׁמֶן זַךְ לְלֹא חַת יש וְטִפּוֹת שֶׁמֶן עֲכוּרוֹת הוֹפְכוֹת זַךְ לְעָכוֹר וּמַעֲלָלֵי יָחִיד מִן הָעָם יָכוֹל לְהַעֲכִיר צִבּוּר כִּי זֶה הָיָה הַטַּעַם לְאוֹר הַתָּמִיד שֶׁעַל זֹךְ וְטֹהַר בָּא לְהָעִיד מֹשֶׁה כְּמַנְהִיג-עָם דָּגוּל הָיָה כְּשֶׁמֶן זָיִת זַךְ וְאַף עַל פִּי כֵן בִּתְצַוֶּה בַּּפְּרָשָׁה שְׁמוֹ נִשְׁכַּח כִּי לֹא שַׂם עַצְמוֹ עִקַּר-הַכֹּל וְאֶת עַמּוֹ תָּפֶל זוֹ דֶּרֶךְ מַנְהִיג מִלֵּידָה וּלְמַנְהִיג כָּזֶה נְיַחֵל כִּי זֶה הָיָה הַטַּעַם לְאוֹר הַתָּמִיד שֶׁעַל זֹךְ וְטֹהַר בָּא לְהָעִיד נר התמיד וחשיבותו הפרשה פותחת במצות נר התמיד. ועוברת מיד לכהנים. המדרש שואל בעניין האור שמפיק נר התמיד: מה מצא הקב"ה לצוות עלינו להעלות נר התמיד לכבודו, הרי נאמר "אנו באורך נראה אור" . האם אנחנו נצטרך להדליק נרות לפניך, אמר רבי מאיר, אמר הקב"ה חביב עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים. זאת לא מפני שהקב"ה זקוק לאור, אלא מפני שרצה להרים את האדם ולהלותו מעלה, בהעלותו אור לקב"ה. המדרש מביא משל: לבית מלא פּנָּסָא (פנסים), אמר בעל הבית לעבדו, הדלק נרות, אמר לו: כל הבית מלא אורה ואתה אומר שאדליק בו נרות. אמר לו, הדלק בשביל העבדים, שֶׁיְּהוּ (הנרות) מאירין להם. מכאן כשהקב"ה אומר להעלות נרות התמיד, לא מפני שהוא זקוק לאור שהאדם מעלה, אלא כדי להעלות את האדם לרמה ממנה משתמע כי הקב"ה מחבב את האדם. בעניין זה מובא גם משל לפיקח וסומֶא (עור) שהיו מהלכין בדרך והיה הפיקח סומך את הסומא. לערב אמר הפיקח לסומא צא והדלק לנו את הנר, אמר לו הסומא, עד עכשיו אתה מנהיגני באופל ואפילו עצמי איני רואה ואתה אומר לי הדלק לי את הנר, אמר לו הפיקח: שלא תחזיק לי טובה (כלומר לא תהי החייב לי טובה) על שהייתי מוליכך בדרך. מכאן שחשוב שהאדם יעזור לזולתו כעשיית מצוה לשמה, מבלי לצפות לקבל שכר עליה ומבלי לתת שמקבל הטובה יחוש כי הוא חייב לו על הטובה שעשה לו. זו עשיה לשם שמים שאין שכר בצדה. זה הדבר החשוב ביותר שהאדם עושה למען זולתו ובגדול למען החברה בה הוא חי. ומיד לאחר האור והנר עוברה הפרשה לכהנים. ממשלת כהנים בתקופה בה מדובר אחרי "יתרו", "משפטים" ו"תרומה" בפרשות אלו בני ישראל נהיו לעם, ויתרו מלמד משה סדרי השלטון והממשל ולאחר שבתרומה, נקבעו חובות העם לתרום למען הכלל, בא ב"תצוה" וקובע מנהיגים להנהיג את העם כשהוא עתה עם עצמאי בן-חורין, היה צורך גם לקרוא למנהיגי העם בשמם, שהם ינהיגו את העם ויטילו מרותם והיה על העם להשמע להם בחיי היום יום בהנהיגם את חוקי התורה כחוק שצריך לנהוג לפיו ושלא כל אדם הטוב בעיניו יעשה, קם משה ופנה אל העם באמרו להם כי במצות אלוהים הוא ממנה בזה את המנהיגים שינהיגו את העם, אלה הם הכהנים שנאמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (כח/א) היו אלה אהרן, נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. למעשה הם משפחת אהרן אחי משה הבכור. הם יהיו ה"ממשלה" במושגי ימינו. היה צריך גם להבדילם מיתר העם, בצורה החיצונית בלבוש, כחומר בבגדי שרד - בגדי כהנה (שיבחינו בהם העם) ולכבדם ולפאר אותם כמנהיגיו. מכאן נודעה האמרה "הדר אדם לבושו". למעשה המנהיגות שמונתה להנהיג את העם כולה בני שבט לוי. אלא שהם נבחרו על-ידי הקב"ה למלא תפקידם. וזה נראה בעתיד שלא "עובר חָלָק" בלי רחש וחשש, זה הגיע עד כדי המרדה כפי שקבל הדבר ביטוי בפרשת קרח. הקמת המשכן שבפרשת תרומה שדובר עליו בהרחבה, הוה את האות להקמת "הממשלה" ולמרות שֶׁשֵׁם משה לא נזכר בפרשה, לא הפחית ממעמדו כמנהיג כי שמו הולך לפניו. כי הרי רק במעשיו וּבִזְכוּתוֹ נבחן משה וכך גם צריך תמיד לבחון מנהיג בימינו. המנהיגות נועדה לשרת את העם האם מושג זה מקובל בימינו כפי שזה היה בימי משה ואהרן ובניו רש"י חזק דעה באמרו: לשון כְּהֻנָּה – שֵׁרוּת הוּא .זו שאלה שלכבוד. למרות שלבוש הכהן ופרטי פרטיו משתרעים בפרשה החל מפסוק ב' בפרק כ"ח עד פסוק מ"ב כלומר ארבעים פסוקים ובפרק כ'ט מפסוק א' עד י' 10 פסוקים כלומר כחמישים פסוקים, לא נועד הדבר להעמיד את אהרן ובניו כמנהיגים שיש לשרתם, אלא הם אמורים לשרת את העם, וכי המדים שלהם, להעמידם כמנהיגים משרתי העם. מדובר בשבט לוי הוא השבט שממנו צמח משה גדול נביאי ישראל וממנו צמחה הַכְּהֻנָּה, וממנו צמח הצורך בהבנה שתשרת את העם ובהקמת המשכן ובהעברתו ממקום למקום ובעבודת הקרבנות. אומנם במושגי אומרים כי שבט לוי נטל את השררה, אלא ששררה זו איננה אלא עבודה קשה בעשיה ובפולחן . מה עוד ושבט זה עתיד להיות בלי נחלה בארץ ישראל וקיומו נשען על המעשרות והקרבנות. לעומת הממשל בעם ישראל, העמים העתיקים דאז שרתו את השליט ולא להפך. ומה שהיה בזמן קדום, היה גם בימי הביניים עד למאה הקודמת, כשהרודנים, עשו את העם עבדים להם, בפרט אלה שתפסו את השלטון בכוח, במהפכות כמו הקומוניזם ובהפיכות כמו אצל שכניה של ישראל בארצות ערב. לעומתם הכהן בפרשת תצווה מתואר כמנהיג אידיאלי. כמנהיג דגול העומד בראש העם כראש מדינה, זה לא גרע ממעמדו של משה כמנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל בהתהוותו. המשכן מְיָחֵד את ישראל מן העמים התורה מקדישה להקמת המשכן ופרטי הפרטים שבו את עיקר פרשת תרומה, כי המשכן כאמור בא ליחד את ישראל מיתר העמים העתיקים בני זמנו. המשכן הוה סמל לאחדות האמונה באלוהי ישראל . ובפרשת תצוה צוה על העלאת נר התמיד במשכן המהוה סמל לְטֹהַר וְזֶכּוּת שיהיה מאיר דרך העם בעבודת אלוהיו ובהתנהגותו, הסמל הבא שהפרשה מביאה הם אבני החושן שבאים להביע חוסנו של עם ישראל: "חֹשֶׁן מִשפָּט מעשה חֹשֵׁב כמעשה אֵפֹד. (כח/טו) באופן ששמות השבטים נראים לעיני כֹּל: זכרון לבני ישראל (כח/יב). המושג חֹשֶן מִשפָּט, מלמד שהמשפט יהי נר לרגלי השופטים בעשית צדק. זאת במתן זכות לבעלי הדין להשמיע דבריהם וטענותיהם עד להכרעת הדין הן באזרחי והן בפלילי, לעשיית דין צדק ולקביעת הְעֹנֶשׁ . שימת שמות השבטים על כתפיו של הכהן הגדול, נועדה להזכיר לכהן הגדול כי עליו לזכור שתפקידו לשרת העם ולא להפך. שמות שבטי ישראל על כתפיו להזכיר צדקתם שנאמר: נשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון. (כח/יב בעוד משה סמל התורה אהרן סמל העבודה. אלה הם שני עמודי היסוד של עם ישראל בקיום אמונתו על-ידי קיום זה בצד זה תורה ועבודה ואין להפריד ביניהם. בלי תורה שכוללת עבודה בטוהר ומוסר, אין קיום לישראל ואז השורד מן העם ממנו יהיה עוד נפש חיה עלי אדמות, שאיננה שונה ומיוחדת מִסִּינִי, מִזְרָחִי, אַפְרִיקָנִי אמריקני, או אחר. אז לא תהיה לישראל כל זיקה לארצו ולמולדתו ולקשר שלו עם אלוהיו. גם בלי עבודה אין קיום לאדם. כל המנסה להפריד בין השנים חוטא לעם ישראל ויוצר בכך יצור אחר. לא בכדי יש לאור בתורה חשיבות רבה. על כך כתב הרמב"ם בסוף מורה נבוכים: באור התמיד ההוא בעצמו משקיף עלינו ובעבור האור הוא (הקב"ה) תמיד עמנו משקיף ורואה. הכונה כונת הרמב"ם בדברו על האור-שהוא השכל, שבעזרתו מגיע להכרת האלוהים. חָסְנֶנוּ בָּאֱמוּנָה בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל אִם לֹא נַאֲמִין שׁוּב לֹא נִגָּאֵל בְּאָבְדַּן הָאֱמוּנָה יֹאבַד הָחֹסֶן לֹא בִּכְדִי נִדְמֵנוּ לְאַבְנֵי הָחֹשֶׁן מִשֶׁיָצָאנוּ מְאֶרֶץ גֹּשֶׁן הָיָה וְנַתִּישׁ כּוֹחֶנוּ בַּהֲבָלִים וְלֹא נַעֲשֶׂה צֶדֶק לְפִי הַכְּלָלִים נִמְצָא עַצְמֶנוּ לָאֹפֶל מוּבָלִים וּכְפוּתִים בְּמוֹסֵרוֹת וּבִכְבָּלִים וְנִמְצָא עַצְמֶנוּ חֲבוּלִים צִדְקָנו יָצוּף רַק בְּחֹשֶן מִשְפָּט וְטַחֲנוֹת הַצֶדֶק דָק יִטְחָנוֹ אַט ורוּחֶנוּ אֵיתָן כְּאָז כבַּתְּחִלָּה בְּשִׂים עַל רֹאשֶנוּ כֶּתֶר וְהִלּה בְּאָדָר בְּמִקְרָא הַמְּגִלָּה