ההתבטאות הבהמית, החזירית, הזחוחה, מלאת הבורות והשטופה בבוז של יגאל לוינשטיין - ואין מילים אחרות לתאר את מה ואיך שהוא אמר - איננה מקרית. יתרה מכך, הוא עצמו ב"התנצלות"-לכאורה שלו, אמר בפירוש שאינו חוזר כלל מתוכן הדברים שבקעו מצינור הביוב של גרונו. אבל זה לא מפתיע לא רק משום שאותו לוינשטיין שב וגועה כדברים הללו שוב ושוב. גם התמיכה הפומבית של עדר תלמידיו ושל אנשים כמו בנט אינה מפתיעה. והאמת - אפילו לא שתיקת הכבשים של חברי ה
ממשלה ובעצם, של כל הימין הישראלי - אפילו של שרת המשפטים שקד.
אבל מה המשמעות של התופעות הללו? כנראה שההתבהמות היא לא רק סגנון, אלא מהות. והמהות הזאת מלמדת על הכיוון שאליו הּֽדָרְדֶרָה מדינת ישראל ומה שגרוע יותר - על מות הציונות.
שהרי ממה נפשך: הציונות באה עם בשורת הריבונות האנושית, לעומת הריבונות של אלוהים שאיפיינה את העולם היהודי משך דורות רבים. הייתה בכך מהפכה שבאה בעקבות מהפכת הריבונות שהולידה את הלאומיות באירופה המערבית מאז שלהי המאה ה-17 ועוד יותר מכך, במאה ה-18. האדם, כך גרסה הציונות, הוא המרכז; הוא זה שיכול וצריך לשחרר את עצמו ואת עמו ולכונן את ההתאגדויות המדיניות והפוליטיות הרצוניות שלו. עד כדי כך, שהמערכת הדתית התגייסה כולה כנגד הציונות. מנהיג חב"ד, הלובביצ'ר (דודו של זה שהפכו אותו למשיח בדורנו) פרסם כתב שטנה נגד הרצל ונורדאו והאשים אותם, באופן אישי, על כך שהם מעיזים לקרוא לקיבוץ גלויות בארץ ישראל. "מְזָרֵה ישראל הוא יקבצנו" הוא אמר - לא הרצל, נורדאו ושאר האנשים שיסדו את התנועה הציונית. והמזרחי, שאינו אלא
מפלגת הבית היהודי של היום, הצטרף לתנועה הציונית תוך שהוא מדגיש שזה רק לצורך ניצול הזדמנויות כשהוא קובע בפירוש שאינו מסכים כלל למהות הציונית.
לימים, המזרחי והמפד"ל בעקבותיו הסתירו את אי-ההסכמה היסודית הזאת ומשום כך גם היו רק בשוליים של החברה הישראלית. אבל אז באה חבורה של אנשים חסרי סבלנות ונתנו את השלטון לימין, שהפך את היוצרות ומבלי שהתכוון - ודאי שלא בימיהם של בגין ושמיר - הפקיר את החברה והמדינה הישראלית לידיהם הבלתי אחראיות של מי שרואים את עצמם כנציגי האל עלי אדמות; מי שעבורם גבעות צחיחות בגדה המערבית ונשים במושב האחורי חשובים בהרבה מהחברה הישראלית.
שהרי מה אומרים הלוינשטיינים למיניהם? הם נלחמים את מלחמות האלוהים (ראה אותו מח"ט בעת מלחמת "צוק איתן") והם אינם רוצים לראות נשים כמי שיכולות לתרום לחברה בכל מקום ובכל תפקיד; הם חושבים שיש אנשים שאינם נושאים חן בעיני האלוהים ולכן אפשר לא רק להדירם, אלא אולי אף להפטר מהם. והם גם מתייגים קבוצות בחברה הישראלית ומכנים אותם בכינויי גנאי המפיחים שנאה - כפי שעשה ראש הממשלה עת שלחש באוזניו של "המקובל" (עוד משהו מוזר ואנטי-ציוני) כי השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודי או כאשר הסית נגד 20% מאזרחי ישראל עת שהלהיט את הרוחות ביום הבחירות של 2015 כשהזהיר - לא פחות! - שערביי ישראל "נוהרים" אל הקלפיות בהסעות של ארגוני שמאל. מכל הבחינות הללו, לוינשטיין ונתניהו חד הם.
במקום מסודר בעולם המערבי - ואולי גם במקומות אחרים - לא היה לוינשטיין שכזה ממשיך אפילו רגע בכהונה שאת קיומה מאפשרת ומממנת הממשלה. אבל במקום מסודר גם אין מקום לראש ממשלה שאין לו ארנק והחי על-חשבון אחרים. אבל לא אצלנו. אפילו שר הביטחון לא הודיע על הפסקת עבודתו של האיש הבהמי הזה, למרות שגינה את דבריו של הלוינשטיין ואף ציין שזו הפעם השלישית השנה שבה אומר דברים כאלה. וראש הממשלה, כמובן, שותק. ואיתו גם שרת ההתלהמות רגב, שהאופן שבו האיש הזה מדבר על נשים כנראה לא נוגע אליה.
אבל זה לא המצב אצלנו. אנחנו לא רק שאיננו מקום מסודר; מזמן כבר לא. אבל אפילו זה לא הדבר הכי חמור. כי יש כאן עדות חותכת למות הציונות ולהמרתה ביהודיות משיחית-דתית שבה לוקים לא רק מי שמכונה דתיים אלא גם חילונים רבים. משמעות היא עצובה.
נראה כי רוב האוכלוסייה היהודית בישראל החליטה להחליף את הצו הציוני של מימוש עצמי תוך אחריות חברתית וחיבוק המיעוט על-ידי הרוב בתלות בחסד האל, ב"ניסים", בהתבהמות ובחוסר התחשבות במיעוטים למיניהם. הציונות בנתה את הלאום העברי, את מדינת ישראל, את צבא העם ואת הסולידריות החברתית. המדינה הישראלית הנוכחית הופכת את הלאום העברי, הישראלי, ללאום השווה דת קנאית המתחפשת ללאום יהודי; למדינה יהודית הלכתית המתעלמת אפילו מרוב מנינו ובניינו של עם היהודי - לרבות חילונים, קונסרבטיבים ורפורמים; "לצבא השֵם"; לקבוצת שבטים שהממשלה מסיתה אותם זה בזה.
האם יש עוד תקווה? לא ברור. אבל בכל מקרה - שינוי ייתכן אך ורק אם המוני העם החשים תסכול וסבל יקומו ויעשו מעשה; יתחילו להיות מעורבים פוליטית בלי לנהות אחרי כוכבים לרגע. האם תקום הנהגה של ממש למחנה הציוני שנותר בעם - הנהגה שתתחיל להנהיג מחנה ציוני של ממש שמרכיביו הם כל המוני העם ויביאו אותו שינוי מיוחל?
