בשנות ה-60 היה ברור מי אויב ומי ידיד. הערבים היו אויב, בלי יוצא מן הכלל, ונראו בציורים כמו באיוריו של מ. אריה לספריו של אבנר כרמלי: שמנים, הזויים ושקרנים, שונאים עד בלי די, ושלומיאלים עד אין קץ. אחד הביטויים המציאותיים לקריקטורות אלה היה אחמד סעיד, מנהל וקריין ב"קול הרעם מקהיר", דמות מגוחכת ומלאת פאתוס וחשיבות עצמית, שדיבר ב-67 על קרבות בפרברי תל אביב הכבושה כשכוחות צה"ל היו על סף תעלת סואץ.
מנגד, דמות דובר צה"ל גם היא עברה טרנספורמציה: מדמויות פקידי מודיעין בכירים ונאמנים כמויש פרלמן, ללוחמים בדימוס שייצגו בגאווה את עמדת ישראל כיעקב אבן.
דובר לא רשמי, אבל מאוד מוצלח היה הנשיא השישי, אלוף חיים הרצוג, שבקרירות ואלגנטיות אנגלו-סכסית, פרשן ודברר את צה"ל של מלחמת ששת הימים, על זכותנו וצדקתנו.
צה"ל פחדן
בשנים האחרונות הכיוון הוא מאוד בעייתי: מאבי בניהו צפונה, נבחרים אנשים כוחניים, שכוחם במניפולציות תקשורתיות, בנאמנות ל"בוס", לא למדינה, הבנה שהאג'נדה השלטת היא של הסמול, ואותה משרתים, באלימות, אם צריך.
דובר צה"ל הביא מגמה זאת לשיא: הוא מוביל קמפיינים תקשורתיים עם אידאולוגיה של הקרן לישראל חדשה, עם פמיניזם קיצוני, בעד סטיות, בעד צה"ל פחדן, ונגד תורה ורבנים.
לי זה מזכיר את אחמד סעיד. הנאמנות הכלבית, השקרנות בלי בושה, הציניות, התוקפנות. בשכבר שנים רבות, עקב מגבלות הסמול, צה"ל הולך וכושל.
יחד עם הפעלת המטוסים המתקדמים בעולם ויתר צעצועי ההייטק, צה"ל עומד מול כנופיית חמאס בעזה, לא רוצה לתקוף ומייחל ש"זה יגמר כבר". עם זאת סגן הרמטכ"ל מצביע על האויב האמיתי, היהדות, הרבנים, התורה, הדתיים לאומיים.
אחמד סעיד משלים את הפאזל. דברור חסר בושה של הסמול. תקנות תוקפניות בעד סוטים ומיעוטים ונגד דתיים ואוהבי עמם.
ג'ורג' סורוס לא היה עושה זאת יותר טוב.