חיים דרוקמן ורבנים אחרים של מה שקרוי במקומותינו "הציונות הדתית" נטלו מזמנו היקר של הרמטכ"ל שלוש שעות כדי לשוחח איתו על נושא השירות המעורב של גברים ונשים בצה"ל. דרוקמן (יו"ר מרכז ישבות ואולפנות "בני עקיבא") וכמותו גם
יהודה גלעד (הרב של קיבוץ לביא) שהתראיינו בעקבות פגישתם עם הרמטכ"ל אמרו משהו שדורש שימת-לב מיוחדת. הטענה ששטחו בפני הרמטכ"ל, הם סיפרו, הייתה שממדרים את החיילים הדתיים; שהופכים אותם לדיירי משנה בבית הגדול שצה"ל מהווה. וזאת, משום ש"מכריחים" אותם לשרת בקירבה פיסית לבנות - מה שדרוקמן קרא "מערבבים" בנים עם בנות. לשיטתם, אין די בהתחשבות במשוגותיהם של החיילים הדתיים ובמתן
אפשרות למי שחפץ בכך, שלא לשרת ביחידות מעורבות. זה, עבורם, הדרה, שכן משמעות הדבר הוא שאין מביאים מאזנים את הערכים השונים - אלה שלהם עם אלה של כלל החברה. ובתרגום לעברים פשוטה, מה שהם רוצים הוא שהצבא יהיה מקום בו הערכים של קבוצת המיעוט שלהם לא רק יגרמו להתחשבות בחבריה, אלא שערכיה של קבוצת המיעוט הזו יכתיבו את הכללים של ועבור כולם - גם מי שאינו נמנה על חבריה.
ברמה הפוליטית, את קבוצת המיעוט הזו מייצגים אנשי
הבית היהודי, שעבורם הצביעו בסך-הכל רק 283,559 מתוך כלל אזרחי מדינת ישראל (שמהווים רק כ-3% מהעם היושב בציון). לרגע אפשר היה לחשוב שהם מייצגים לפחות 80% מהעם.
האוכלוסייה נחלקת בין נשים וגברים - נקבות וזכרים ביחס של חצי-חצי לערך, עם הטיית רוב קטנה לנשים. נכון, יש הבדל בין שני המינים, גם פיסיולוגי, גם, כנראה, תרבותי ובודאי שהיסטורי. אבל אחד הדברים שהמאה העשרים-ואחת מקבלת ללא היסוס הוא שכל ההבדלים שניתן למנות אינם מצקידים אפליה מגדרית (ובעצם, כל אפליה שהיא) - לא רק כי זה איננו מוסרי ובלתי הוגן בעליל, אלא גם משום שאין לכך הצדקה כלכלית או מעשית. שכן, בעולם היומיומי, החברה היא מעורבת. יש בה נשים ויש בה גברים. הם עוברים ושבים יחד ברחובות ועובדים יחד במקומות עבודה רבים ומגוונים (אף שאינם משתכרים באופן זהה). חלקם אף דרים יחד, זו עם זה, לזמן קצר או ממושך.
מצד שני, יש בעולם - וגם בארץ - קבוצות ייחודיות שרוצות להתבודד, שאולי מפחדות להתערב עם אחרים. החברה המודרנית מנסה, בדרך-כלל, ללכת לקראתן; לאפשר להן לחיות את חייהן באופן הנראה לחברי הקבוצות הללו. כמובן, כל זמן שהם אינם מנסים לכפות על הכלל את הכללים שהם, מרצונם, מקיימים.
אבל נראה שזה לא המקרה כאן. איש כמו סמוטריץ', למשל, מאיים-מתריס בחרם התגייסות. נראה את הגיבורים הללו בצה"ל, הוא אומר, אם בחורי הישיבות המופלאים לא יתגייסו. האם לא טוב יותר, הוא שואל, בחורי ישיבות אל-מול שירותים משותפים בבה"ד 1? אז נכון, הסמוטריץ' כנראה פשוט מחפש לו כותרות. אבל במחנה הנקרא דתי-לאומי לא מעטים חושבים כמוהו. זה לא-כבר היה זה יגאל לוינשטיין והעובדה היא שאיש מבין אלה המכונים "רבני הציונות הדתית", לרבות כאלה שאמרו כי הם מתנערים מהאופן שבו נער את דבריו, איש מהם לא קרא לו ללכת הביתה ולא לשוב. להפך, כולם ללא יוצא מן הכלל תקפו את קריאתו של שר הביטחון להפסקת כהונתו במוסד החי על-חשבון הציבור. דרוקמן, למשל, אמר שקריאה כזאת היא הגזמה: "יותר מידי!"
ואכן, הקבוצה הזאת שקוראת לעצמה "ציונות דתית" (מה שכלעצמו איננו אלא סתירה מובנית) רוצה להנהיג במוסדות המדינה ובראש ובראשונה בצבא - יתרון מובנה לעצמה. לראות את טובי בניה (למשל: אופק בוכריס?) מגיעים לעמדות הנהגה בצבא. או-אז, הם סבורים, הם יוכלו סוף-סוף לכופף את המדינה גם בנוזאים אחרים - בעיקר בכל הנוגע לסיפוח, אפילו אם זה יגרום למריבה עם העולם, לרבות ארה"ב של טראמפ ולהכרזתה הסופית של מדינת ישראל כמוקצית מחמת המיאוס.
הבעיה היותר חמורה היא שהשלטון הנוכחי, בראשות ראש הממשלה ולהקת המעודדים שלו, מוכן לכך, שכן אותו לא מעניין דבר לבד מהמשך שרידותו בתפקיד. ומבחינתו, אם מתן רשות לקבוצה כזאת לעשות כפי העולה על רוחה ינציח את שלטונו ויאפשר לו לשרוד עוד זמן מה - הרי זה משובח. והציונות? מה יהא עליה? לשלטון הנוכחי זה לא ממש חשוב. ספק אם חלק נכבד מהאנשים המהווים את שדרת השלטון המרכזית מבינים את מהות הציונות או איכפת להם ממנה. הציונות, אולי כדאי להזכיר להם, הייתה התנועה הלאומית של העם היהודי שבאה להפוך את סדרי העולם היהודי ולומר כי לא עוד תלות באיזה "ריבונו של עולם" מסתורי ואנונימי, אלא כי מכאן ואילך, העם נוטל את הריבונות ומעביר אותה לאדם עצמו, כפי שכתב טשרניחובסקי (זה שעל השטר, מירי): "כי עוד באדם אאמין"; לא עוד "מזרה ישראל הוא יקבצנו" אלא התנועה הלאומית היא זו שתקים מדינה - לא על-חשבון מי שחי בטריטוריה, אלא לצידם (כפי שאפילו ז'בוטינסקי קיווה).
