אין מאורע מכונן יותר בהיסטוריה של העם היהודי מיציאת מצרים ומנפלאות השם - מעשר המכות, דרך קריעת ים סוף, המן שניתן מן השמים, מעמד מתן תורה בהר סיני וההגעה לאחר הנדודים במדבר לארץ זבת חלב ודבש.
בזמן המודרני, שני המאורעות המשפיעים ביותר עבורנו הם השואה והכרזת המדינה המודרנית לאחר כמיהה וייחולים של אלפים שנים.
נתוני הפתיחה ודאי לא היו לטובתנו: אודים מוצלים מאש, פליטים מארצות ערב ומדינה שקמה מחדש לתחיה למרות מאמציהם הבלתי נלאים של אויביה לזרוק את אנשיה לים. שכנינו נחושים בדעתם - לזרוק אותנו לים!
המשך קיומה של מדינת ישראל לא היה דבר ודאי כלל ועיקר. האנטישמיות לא פסה מהעולם, ואויבינו ממשיכים לעמול בשקידה רבה להשמידנו, עד עצם היום הזה. אך היום אנחנו מעצמת על, חזקים, חשובים, וכולם כך נראה מתדפקים על דלתותנו, מחזרים, בקושי מתאפקים למראה עיניהם - איזו בחורה נהדרת היא זו, בעלת מעלות רבות, גשמיות ורוחניות כאחד, חן וחסד ורחמים, עם נדוניה לתפארת.
לא בשל הצורך או הכורח, כי אם בגלל סנוור החושים עם אוצרות כסף אגדיים, כל זאטוט בארץ עם סבו, סבתו, דודו ודודתו מקימים סטרטאפ מסוג זה או אחר. כולם מפתחים אפליקציות למכשירים החכמים וחושבים על מכשירים חכמים עוד יותר שישכיחו עד מהרה את המוכר ויהפכוהו לדבר שאבד עליו הכלח.
כבר בשנתם השנייה או השלישית, עוד טרם למדו לדבר כהלכה ואוצר המילים שלהם מצומצם ביותר, כמובן בלי לדעת קרוא או כתוב עדיין, תינוקות בני יומם יודעים איך לנווט באותו עולם וירטואלי מופלא ומסוכן כאחד, רק שהם לא יודעים להבדיל, אינם יודעים להזהר, מתקדמים הם לעבר צבעים וקולות נהדרים, כאילו פרפרים הם מעופפים באוויר ביום אביבי חם ונפלא.
עבור אותם ילדים הגדלים בעולם שנוגע אך אינו נוגע בעולמנו, עם ״חברים״ ברשתות הווירטואליות אך ללא יכולת לתקשר עם בני גילם או בני תמותה בכלל, מדינת ישראל תמיד הייתה ותמיד תהיה, וגם האיום הקיומי עליה אינו מוחשי כלל ועיקר. להם יש עיסוקים ובעיות אחרות, דור שגודל על ברכי השלום הנכזב והאפשרות ל״אקסיטים״ של מאות מיליוני דולרים ואף ל-15 מילארד דולר כבר הועלתה התקרה לאחרונה. הם עסוקים בשלהם, ואוהבים הם לשנוא את נתניהו ואת הדתיים, לחלום על שלום ״אם רק נחזיר שטחים כבושים ונפרק את ההתנחלויות ונחצה את ירושלים ונאפשר לפליטים לחזור לבתיהם״ ואוצרים הם דרכונים שניים ושלושה, וכל המרבה הרי זה משובח.
מי מהם זוכר את טילי הסקאד של
סדאם חוסיין (מי זה היה?) שצלחו והגיעו עד רמת גן ורמת אביב? או את אותו יום כיפורים נורא מכולם, בשנת התשל״ד? עבור מי מהם היה נס של מלחמת ששת הימים או הנפת דגל ישראל בהר-הבית לאחר אלפיים שנים? הלא מרבית הנוער לא ביקר בבירתו ולו גם פעם אחת, אז איך נוכל לצפות ממנו שיבין ויפנים שאת ירושלים לא ניתן לחלק, שלא שלנו היא לתת או ״להחזיר?״ חובתנו לשמור עליה מכל משמר, על אותה עיר שחוברה לה יחדיו. רק פקדון היא, פקדון שניתן לנו, חובה מיוחדת ואדירה.
השמר לך
טוב לנו בהווה, והנה אנחנו חוגגים את חג הפסח וזוכרים את יציאת מצרים. מזה למעלה משנתיים וחצי ״שקט״ בגבול עם עזה. חיזבאללה ממשיך לאיים אך שומר גם הוא על שקט. בסוריה המצב יציב: השליט שוחט את אנשיו. כשצריך אנחנו מבצעים גיחה, תוקפים וחוזרים, והסורים והרוסים מבליגים. וכאן בפנים, הפלשתינים ממשיכים בשלהם, אך אפילו אינתיפדת הסכינים שלהם, אותה סימפוניה של דם בה פתחו לפני שנה וחצי, נראה שדעכה.
אפילו מרחוק, שם באירן, נראה ששקט, והסכנה שסרבנו להפנים בעבר, אותה סכנה שראש הממשלה הדגים על פלקטים עם טוש עבה בצבע אדום, הפכה לבדיחה תפלה (טיפש היה העולם וטיפש נשאר, ובכך נכלל כל מי שחשב לרגע שאין סכנה אירנית ושכל תוכנית הגרעין שלהם היא עם פניהם לשלום).
יותר מדי טוב כמובן שאסור שיהיה, אז כשלא מרגישים צריך להמציא או להוציא מכל פרופורציה. יצאו להם כתבי ישראל הבכירים לגולה להתרשם, וחיפשו בנרות את האנטישמיות. זו תמיד היתה, אך בשמונה השנים האחרונות בארה״ב חגגו את אותה דת-שוחרת-שלום (שלום אנשיה, קפדו את ראשם של כל האחרים), ולכן התעלמו מהאנטישמיות נגד היהודים. כמו בארץ וברחבי העולם, שם דם יהודי מותר ואפילו הפקר, כך גם בארה״ב: לא מתרגשים מהאנטישמיות. רק חלילה וחס מישהו יעז רק לחשוב מחשבות לא הגונות כלפי האיסלאם, והעולם כולו יצא מגדרו.
האם במקומות אחרים האנטישמיות היא בעיה? בארופה לדוגמא? הס מלהזכיר! ארופה הלא כבר נפלה בידי האיסלאם (״הרדיקלי״) ובמהרה כל שאינו מוסלמי ייאלץ לעזוב. ניחא, ממילא הילודה של ארופה המערבית (לא כולל המוסלמים) נעה בסביבות האפס, כך שהדור ילך, ופני ארופה שהכרנו ישתנו ללא הכר.
יוצא שבהווה טוב לנו עד מאד, וטוב עוד יותר שיש מדינה ליהודים, מדינה שכולם אוהבים לשנוא ולהתנגח בה. האם זה הוא השקט שלפני הסערה? האם אנחנו ניצבים לפני יום ה׳ הגדול והנורא? על כן אמר הנביא מלאכי שליח-האלוהים: ״הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא - והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם״ (מלאכי ג׳:23-24).
ובל נשכח את הפסוק הקודם לאותה נבואה, ובה תוכחה מן הלב: ״זיכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל, חוקים ומשפטים״. נזכור את הציווי ״זיכרו״ לפני הגעת אליהו הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא! זיכרו ודעו, רק שאת ההיסטוריה שלנו עצמנו אין אנו יודעים כהלכתה. בכך בדיוק נכשלנו, בדיוק כפי שנצפה בעבר. הזהיר אותנו משה רבנו בעבר הירדן, לאחר ארבעים שנות הנדודים: ״רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך״ (דברים ד׳:9).
״זיכרו!״ ואכן מדריך אותנו משה לספר ״באזני בנך ובן בנך״ על יציאת מצרים ״וידעתם כי אני ה׳״ (שמות י׳:2), וכל המרבה הרי זה משובח.
את אותו היום, יום ה׳ הגדול והנורא, תאר לנו הנביא זכריה: הגויים נאספים אל ירושלים למלחמה, ״ויצא ה׳ ונלחם בגויים ההם כיום הלחמו ביום קרב ... והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא, יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה י״ד: 3, 9).
וכתוצאה מיציאת ה׳ לקרב, ״וישבה ירושלים לבטח״ (שם:11).
ומה קשר אליהו הנביא, פסח ויום ה׳ הנורא והגדול? על כך עונה הנביא ישעיה: ״אתה ה׳ אבינו, גואלנו מעולם שמך״ ומזכיר לנו ומנבא: ״כי הנה ה׳ באש יבוא וכסופה מרכבותיו!״ ומשלים הנביא יחזקאל (ל״ח:23): ״והתגדלתי, והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים, וידעו כי אני ה׳״.
