"על ההורים מוטלת החובה "ללמוד" את נפש הבן או הבת, ולהתאים את התשובות והתגובות לפי האישיות והאופי של כל אחד ואחד. לדבר אל כל אחד "בשפה שלו" על-מנת להעביר לו את המסר (פסח)."
[קישור]
כשהייתי ילדה קטנה, הסיבה העיקרית לאהבתי את חג ראש השנה ופסח, הייתה קניית נעליים חדשות. ההמתנה הארוכה והמענה בין חג אחד למשנהו, הגיעה אל קיצה, כשאימא הודיעה לי: "שרהל'ה, נוסעים לקנות נעליים חדשות".
ליבי החסיר פעימה ורטט נעים של ציפייה דרוכה אחז בי, כשהתלבשתי לכבוד המאורע במחלצותי היפות ביותר וברוב חשיבות צעדתי ברחובנו הקצר, רח' דירוסי בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, לצד אמי כשאני אוחזת בידה הגדולה, החמה והבטוחה. עלינו לאוטובוס "דן" שהביאנו למרכז תל אביב לאחר נסיעה שאז נראתה לי ארוכה כאורך ארץ ישראל.
בהגיענו למחוז חפצנו, אמי משכה בחוט הפלסטיק העגול (הייתי קטנה מדי ולא הגעתי אליו), שהיה החוט שהפעיל את פעמון האוטובוס, האוטובוס עצר בתחנה ושתינו ירדנו. מספר צעדים אחרי, הגענו ובדחילו ורחימו כשלחיי לוהטות, נכנסנו לחנות נעליים של "פיל", חנות לנעלי ילדים בלבד, בפינת הרחובות אלנבי ונחלת בנימין.
מוכרת מבוגרת (אז כל הגדולים נראו כך), התקרבה אלינו בחיוך שתמיד נראה לי מזויף וקצת עייף, או היה מוכר החביב יתר על המידה אל אמי ואני כבר קצרת נשימה וחסרת סבלנות, שעוד מעט קט אמדוד את מוצר העל - נעליים - את הזוג שאני בחרתי בחלון הראווה.
המוכרת, התיישבה מולי על הדום מיוחד ומשופע, הדום שחלקו העליון שימש כמושב וחלקו הקדמי, זה המשופע, שימש להנחת רגלי הלקוחות. הדום זה ישרת כעת רק אותי, כדי שיהיה לי נוח להניח עליו את כף רגלי, ואפילו אקבל עזרה בשריכת השרוכים הבוהקים בלובנם הבתולי, או בסגירת האבזם הנוצץ כזהב, ואני כמו סינדרלה אצטרך להחליט האם הנעל נוחה, לוחצת, יפה או מתאימה ממש לשמלת החג, ואז המוכרת מצווה עלי "קומי!" ואני מדדה על רגל אחת וקמה. באכזריות מה לוחצת היא את אגודלה על חרטום הנעל, כדי לוודא שיש מספיק מקום לכף הרגל לגדול ובדרך מועכת מעיכה מכאיבה את בהני ואז רואה אני את הבעת פניה של אימא וההמתנה האינסופית למוצא פיה ולהחלטתה, האם הדבר השמימי הזה, עוד רגע, עוד מעט קט, יהיה שלי.
שלי!!!
האושר בהתגלמותו!!!
והריח של הנעליים!!! כמובן שוויתרתי על הקופסא, אחרת איך אריח את הבושם העילאי הזה?!!!
בחזרה הביתה אנחנו באוטובוס מס' 17 כשאני שיכורה משמחה ואוחזת בחוזקה על ברכי את השקית הגדולה שעליה כתוב בברור "נעלי פיל", אוחזת בה כך שכל נוסעי האוטובוס לא יפספסו אותה ובתוכה אוצרי הבלום - נעליים לבנות מעור לכה אמיתי - לקראת חג האביב הקרב או אם היה זה לפני החורף, צבע הנעליים שחור או חום (שלא יראו את הלכלוך והבוץ).
ידי משתרבבת פנימה כדי לוודא שהאוצר הבלום שהיה בחנות הנעליים, כעת אצלי בשקית וברכות ואהבה גדולה מלטפת בעדינות את הסוליה החלקה (מעור ריחני ולא מחומר סינטטי שריחו כצמיג משומש בתיבול נפט, ואז האצבע המורה שלי חשה באיטיות את עגלגלותו ושלמותו של החרטום והתיפורים הברורים המקיפים אותו. איזו התרגשות, אזני לוהטות, ואני בטוחה כי כל נוסעי האוטובוס מבחינים בהן, שתיים אלה הן רק שלי!!!
ולאחר שנה אם אין ברירה, מגיע חיתוך החרטום של הנעליים לעוד עונה של שימוש ואני בעצב רב, מלווה את נעלי המופלאות והאהובות, לניתוח בלתי נמנע זה ובל נשכח את הצחצוח התמידי אם לא היו עשויות מעור לכה, כדי להקנות להן ברק של "חדשות".
כולם ידעו שחיתוך חרטום של נעליים, צועק למרחוק, "השנה לא היה כסף לקנות נעליים חדשות, אז נשארתי עם נעליים משנה שעברה" ובימים דאז, לא מעטים היו הילדים הללו.
אך נחזור לחוויה בה התחלנו, איזו התעלות נפש, נעליים חדשות מצפות לי!!
האם אי-פעם חשבתם, איזה ניחוח מופלא יש לנעליים חדשות?
עד היום, כשאני נכנסת לחנות נעליים או לחנות למוצרי עור, אני שואפת שאיפה ארוכה ועמוקה ומסניפה את האוויר המבושם מריחות העור המופלא, החדש, הרך והמבריק הזה, שיד אדם טרם חיללה באחיזתה בו ומאפשרת למולקולות הריח להיספג אט-אט בדמי, רק כדי להאריך את החוויה.
כיום כשאני מודדת נעל או מגף, אני שומעת תדיר מהמוכרת או מהמוכר המתמוגגים (ההדום המשופע, דרך אגב, כבר נעלם מהחנויות וחבל): "איזו רגל יפה הנעל/המגף עושה לך".
ואני בזלזול תהומי ועולץ מסתכלת עליהם ומפטירה: "זו/ה לא הנעל/המגף, זו הרגל"... והם במבט מבולבל על תשובה בלתי צפויה שכזו, מחייכים חיוך מהוסס כלשהו ולא מבינים אותי וממש, אבל ממש לא איכפת לי. כה מאושרת אני.
ואז אני חוזרת הביתה (בלי הקופסה, בלי הקופסה) ומריחה, ומסניפה ומתענגת שוב ושוב על המגע החלק והגימור המעולה של הנעליים האיכותיות שקניתי, על הצבע החדיש שעדיין אין לי, ואיך אני אתאים את הנעל/המגף הללו לבגד ההוא ולתיק הזה וההתמוגגות בעיצומה ושאיש לא יעז לקלקל לי אותה.
ואני מביטה שוב ושוב ברגל המופלאה שזכתה לנעל חדשה שכזו, מאושרת ומפטירה זו הפעם המיליון: "יש לי נעליים חדשות!!!"
והתחושה של נעל חדשה על רגלי, אין ולא תהיה דומה לה - עבורי.
