האביב פרץ אלינו כבכל שנה, קול התור נשמע בארצנו, הרקפות והכלניות השחו את קומת פרחיהם אל חגבי הסלע, הצבעונים מאירים פניהם בשיא פריחתם, ואתם הפרגים שהחלו את עונתם הקצרה בטרם יותירו את תרמיליהם השחורים למעצבת הקיץ.
וגם תזכורת לנו מלפני 525 שנים בדיוק בעת שפרדיננד ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, חתמו ב-31 במרס 1492 - בהמשך ישיר להסתה הפרועה של האינקוויזיטור הצורר טרוקמדה - על צו הגירוש ליהודים שפורסם ב-29 באפריל, ואשר לפיו עד 31 ליולי 1492 יגורשו היהודים שלא ימירו את דתם לנצרות. חלק לא גדול מיהודי ספרד שסירבו להמיר את דתם היהודית, ובראשם דון יצחק אברבנאל, עזבו את ירושלים אשר בספרד וגלו לאיטליה ולתפוצות אירופה, מרוקו, ותוגרמה, הלא היא האימפריה העות'מאנית העולה.
הימים ההם, ימי הרנסאנס באירופה - "ההתחדשות" התרבותית, וההתנערות כביכול מ"חשכת" ימי הביניים באירופה שלאחר מסעי הצלב, הפכה לשואה "הקטנה" של יהדות העולם, ולמלחמת דתות אכזריות וחסרת פשרות בין המתנגדים לשחיתות של הכנסייה הקאתולית, לבין פורשים ממנה בקרב הלותרנים הפרוטסטנטים.
בימים האפלים הללו, שחלו כבר כמאה שנים לפני הגירוש הסופי והמוחלט של יהדות ספרד, נרצחו מאות אלפי יהודים על-ידי האינקוויזיציה הספרדית, ולאחריה, היהודים שברחו לפורטוגל בתקווה שימצאו בה מקלט - גם שם השיגה אותם ידו הארוכה של מלך פורטוגל, צורר היהודים שפיתה אותם בדברי חלקות לבוא לארצו ולשמור בה על דתם היהודית, ושם ערך בכיכר העיר ליסבון "טקס הטבלה" נוצרית כפוי לכל יהודי הממלכה, שכל המפר אותו דינו מוות בשריפה של "האוטו דה פה".
פסח 1943 היה גם מלחמת מצדה של לוחמי גטו וורשה נגד גדודי הוואפן אס אס הנאצי, שם לחמו עד מוות כל פלגי הקהילה היהודית בפולין, ממרדכי אנילביץ והשומר הצעיר ועד לוחמי בית"ר הרביזיוניסטים, עם הקומוניסטים ואנשי הבונד - שכן חד היה דמם היהודי עבור הצוררים גרמנים והפולנים, ששפכוהו בלא הבדל השקפה ומפלגה...
ערב פסח תש"ח, אפריל 1948 מצא את בית הורי ברחוב לבונטין 15 בחיפה, בקו החזית של המלחמה לשחרור חיפה. סמוך לביתי ברחוב שבתאי לוי, ממדרגות וואדי ניסנאס, ירדו כוחות האצ"ל לקרב עז שהתחולל ברחובות השכונה הערבית, בעוד כוחות ההגנה והפלמ"ח פועלים במקביל, במתקפת מספריים יחד עם פלוגת הנמל של יוחאי בן-נון, בקרבות שהתחוללו מוואדי רושמיה, בואכה של הגשר החיוני המוביל למפרץ, דרך בית ועד השכונות הערביות (בית הנג'אדה) לעבר העיר התחתית. אלפים מתושביה הערביים של חיפה נסו על נפשם צפונה, לגליל, לסוריה וללבנון. קרב עז ללא פשרות ניהלו הערבים על בית הוועד הערבי הצמוד לגשר רושמיה, ובבית כורי ליד רחוב הנביאים, שם נפלו רבים מ-22 חללי הקרב על חיפה, בעוד רחוב יפו נהרס כמעט כליל ליד רחוב כיאט.
כילד בן 4 זכורים לי מעט חוויות של החיים בקו החזית, עם ירי לחלונות הבית, ואבא היוצא עם סטן ורימון יד לעמדה קדמית מול הוואדי, חג פסח של עצב על הנופלים במערכה שהיה מהול בשמחת החרות של המדינה שעוד מעט קט יכריזו עליה בה' אייר תש"ח עם הסתלקות ממשלת המנדט - "אלביון הבוגדת" - למשכנה באימפריה הבריטית.
חג הפסח, חג החרות, הוא לנו חג ההגדה, חג ההודיה לקב"ה, יום זיכרון נצחי לחרות יציאת מצרים ותזכורת לכולנו. לא בכדי צמודים לפסח יום הזיכרון לגבורה ולשואה, שהמרד ההרואי של גטו וורשה מסמל לנו את מלחמת ההישרדות הנצחית של העם היהודי, שהרי כבר נאמר בהגדה של פסח: "בכל דור ודור קמים עלינו להשמידנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", וגם: "שפוך חמתך על הגויים אשר ידעוך"... ואליהם צמודים בקשר בל יינתק, יום הזיכרון לחללי צה"ל וללא הפרדה יום העצמאות, החל במעבר חד וכואב אל השמחה הגדולה של חרותנו, ומשלים אותם יום ירושלים, שהפך ליום הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, יום גדול שבו אוחדה העיר הקדושה לאחר 1872 שנים שבה כובשים אכזריים דכאו ללא רחם את אבותינו היהודים, שחיו בארץ ישראל הדוויה, המחוללת והכבושה, וחרף כל התלאות והגזרות דבקו בה ולא עזבוה.
על כן נזכור ונזכיר לארבעת בנינו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וגם להתבשם ולהתגאות במה שהשגנו בתפילתם ובתחינתם של דורות אבותינו המעונים, ונזכור שחובה עלינו לשמור על ארץ ישראל וירושלים - חלקת אלוהים שהוענקה לנו על-ידי צור ישראל וגואלו, שנתן לנו אותה לנחלת עולם בדם, ביזע ובדמעות.
