יש אומרים כי 'אדם לאדם הוא גז' וזאת המציאות, ואילו 'אדם לאדם הוא אדם', החלום, ומה לעשות? להתעורר ולהצטרף למציאות, או להמשיך לחלום את הכחשת המציאות. זאת ברירת המבול. או ברירת סדום אחרי שהשמים נשבעו לא להביא עוד מבול על הארץ.
ויש אומרים שאם 'אדם לאדם הוא גז', אז כל מי שיש בו 'אדם לאדם הוא אדם', והוא חפץ חיים, היום, מחר, אין לו ברירה אלא לקום על המציאות, לנחות על חופיה כמו בנורמנדי מים, לתקוף אותה מן ההר כמו שתקפו את הרשעה ממזרח, להקיף אותה מכל עבר בכוחות משותפים, להדק את המצור ולסלק את המציאות המחפירה בקואליציה של צבאות הנשבעות אמונים לאדם שבאדם.
לבושתנו, לחטאינו, שש שנים אחר מיליוני פליטים, מיליוני עקורים, מאות אלפי גוויות מרוטשות, ויותר ילדים שהיו לפגרי מתים ממה שאפילו המציאות עצמה יכולה לשאת, אין לבד מגינויים, ולבד מלהג בין מדיני דקדנטי להחריד, שום דבר לבד מהשלמה כי זה מן השטן, ומי יכול לו...
כך אומרים - בגלוי או במשתמע - נווטי
העולם הזה מגשר סיפונם. הם מדמים לנפשם כי המוני בני האדם הם כקצף על הים, וגם אם יש משהו מן המשהו שמתיז עד לגובה עמדת רבי החובלים, קצף הוא קצף. אז לא. מלמטה, בכל הימים, ידעו רבי החובלים, כי סוף דבר הגל שיתאחד מכל הגלים לעמוד אדיר - יכריח את הנווטים הציניים לתקוף בשם האנושות את פושעי 'האדם לאדם הוא גז', ואם יעמדו באין אונותם, יוטלו לתוך מימי הים ויעלו משם נווטים אחרים שינהיגו את המלחמה במלחמה.
בא מועד.
