הם לא רואים אנשים כמו אלי סדן ויגאל לוינשטיין מישיבת ההסדר והמכינה הקדם-צבאית 'בני דוד', שבעלי, ממילימטר. הם נרעדים בסלידה קלה שעה שבן שיחם או שעה שבת שיחם מצמידים התואר והכינוי "רב" לאותו יגאל לוינשטיין או לאלי סדן הללו. הם לא רואים בהם כל דמויות מופת, או - למצער - הם לא רואים בהם דמויות מחנכות של בני הנוער הדתי, קרי, בני הנוער המצווים על אמונה וקיום תריג מצוות. הרבנים שלהם אינם הרבנים המופיעים בכלי התקשורת, מסוג אלה המושכים התייחסות תקשורתית. הרבנים שלהם מתרחקים מכלי התקשורת, כמו מאש. הרבנים שלהם מבינים ודוגלים בכך, שהשיג והשיח עם המאמינים והבוטחים בהם, הינו שיג ושיח פרטני ואישי ולא שיג ושיח ציבורי. לכן, לא תוכלו לבדל אותם ולאצבע אותם, באצבע מסמנת ומגדירה אותם, חד-משמעית.
מדובר בקבוצה הולכת וגדלה של מי שחיים חיי רווקות, בגילים שאינם מאפיינים חיי רווקות של מי המקיימים אורח חיים של מאמינים והמקפידים על קיום תריג מצוות. מדובר בקבוצה של מי המצויים בשכבת הגיל, באמצע שנות העשרים לחייהם ועד לאמצע שנות השלושים לחייהם, גג - גיל ארבעים. חלקם, כבר התברגנו ונישאו, הגברים - לנשים והנשים - לגברים וחלקם נישאו, גברים לגברים ונשים לנשים.
מדובר במי שחיים חיי אמונה,
המוגדרים כחיי אמונה, כפי שהם מבינים אותם, ללא כל קשר לסובב ולסביבה. לא תוכלו להבחין בהם ולהגדירם, בהגדרה הקלאסית של מי שהינם דתיים, במובן המגדרי והמגזרי של החברה, המגדירה ומבדלת קבוצות שונות, אחת מרעותה. הגברים, בדרך כלל, אינם חבושי כיפות והנשים - הגם שהם לבושות בצניעות, לבושות במיטב האופנה, דבר המטשטש כל סימן
ל"דוסיות", שכן הן אינן לבושות בבגדי ג'ינס ובגדים זרוקים, כמו-גם אין ראשן מכוסה בכובע, המגיע לשמיים, דוגמת כובען של הנשים האפריקניות מסנגל. לא. לא. הן אינן מתנחלות!
הם אינם מגדירים עצמם בהגדרות המקובלות המוכרות (חרדי, חרד"לי, דתי לאומי, דתי לייט, מסורתי, דתל"ש או חילוני). חייהם השוטפים והפעילים, נוצרים מתוך מציאות הדברים ונורמת החיים הנוהגת אצלם, המבוססת על אמונה, בלימוד, בהבנה, בהקשבה, בליברליות, בפתיחות וקבלת האחר, ללא הצמדות להגדרות לבוש או רושם ראשוני. לא תוכלו להבחין בהם ולהגדיר אותם - במבט ראשון או אפילו במבט שני - בהגדרה המחייבת של "דתיים". לעיתים תוכלו להעביר שיחה בת שעה תמימה, מבלי לדעת שבן שיחכם, מוגדר כ"דתי שקוף" או בת שיחכם, מוגדרת כ"דתייה שקופה". עם זאת, אם תרצו להעביר השיחה עימם - יהא נושאה, אשר יהא - אל מול מזון, במסעדה זו או אחרת, הרי הם יקפידו על כך, כי הפגישה תיערך במסעדה שבה מוגש מזון כשר. הם לא יחפשו, בהכרח, תעודת הכשר של הרבנות או תעודת השגחה של השגחה זו או אחרת, אבל הם ידאגו שהמזון המובא לפיהם, הינו כשר לחלוטין.
הילדים שלהם - לאלה הנשואים שביניהם יחבשו כיפה או ילוו בסממנים דתיים חיצוניים, שכן במערכת החינוך הממלכתית-דתית או החרדית, עדיין נהוגים סימני בידול דתיים חיצוניים אלה. עם זאת, לאט-לאט, אבל באופן בטוח ועקבי, הם מקימים מוסדות חינוך משלהם, שבהם מתרוצצים פעוטות, ללא כיסוי ראש וללא סממנים דתיים חיצוניים, כאשר הסימן החיצוני לדתיותם של פעוטות אלה, הינה השימוש המוגבר והתכוף במשפט: "בעזרת השם".
זכות הראשונים לשימוש במונח "דתיים שקופים" או במונח "כיפות שקופות", שמור לשחקנית, נועה ירון-דיין, שחזרה בתשובה, הפכה לחסידת ברסלב ועשתה שימוש במונח זה בספרה "מקימי", שעניינו חזרתה בתשובה ונטישת אורח החיים החילוני, שאפיין חייה, קודם לכן. מדובר באנשים רציניים מאוד, שאינם מוכנים לחפף דברים ולהתפשר על עניינים של קיום תריג מצוות ואמונה תמימה ושלמה, כמו הדתיים לייט, הדתל"שים, מצד אחד, שהם "אלופי החיפוף", בכל הקשור לקיום מצוות, מצד אחד. ומאידך - הם אינם מוכנים להפוך שמירת המצוות לדגל ולעניין מוחצן, דוגמת החרדים והחרד"לים, שחיצוניותם ולבושם - לרבות הכיפות שעל ראשיהם והציציות המתנופפות, חוצה לבגדיהם - מצהירים ומעידים עליהם, שהם "דוסים" לעילא ולעילא, בבחינת "עידית דעידית", קרי, בגדר של "שופרא דשופרא" ואין הם בבחינת "זיבורית", כפי שמגדירים הם הציבור החילוני, בכללותו, רחמנא ליצלן.
תמצאו אותם, דווקא בירושלים שהפכה להיות לעיר ליבראלית ביותר, בצד החרדיות והקיצוניות המתגברת והסוגרת עליה, מכל עבר, עד שקבוצות גדולות ומתרבות של חילונים ירושלמיים, מעתיקים מגוריהם לעיר, תל אביב, בשל הקושי, לחיות חיים חילוניים, בירושלים המתחרדת והמחרידה מנוחתם החילונית. בצד ההתחרדות של ירושלים, עורכים בה בתי כנסת של הומואים ולסביות ושל מי שאינם יכולים להיכלל, בגדר ההגדרה הקיבוצית והכוללנית, של דתיים, כפי שאנשי "
הבית היהודי", כמו-גם החרד"לניקים, מגדירים דתיות מה היא. הם יסכימו לאכול אוכל כשר, גם במסעדות, המבשלות בשבת. מה שמעניין אותם הוא כשרות המזון ואי הטרפתו, בפועל ולמעשה, בדרך של בישול מאכלי בשר, בכלי חלב ולהפך ולא עם למסעדה יש כשרות מטעם מוסד ממלכתי או ממסדי, זה או אחר.
לכן, בפעם הבאה, כשתראו פלוני
שאינו חובש כיפה דוגמת אלוף
הרצי הלוי, המכהן - כיום - כראש אמ"ן ומי שיש לו עבר מפואר של תפקידי פיקוד דעו שנתקלתם ב"דתי שקוף", בוגר בית-הספר התיכון הדתי "הימלפרב", בירושלים, שהסיר כיפתו הפיזית, מעל ראשו, אם כי ממשיך לקיים אורח חיים דתי וחובש על ראשו "כיפה שקופה", שאינה נראית לעין. דומה, כי ככל שיגדל מספרם של אנשי דור "הכיפות השקופות", שאינם מחויבים לכיתתיות דתית, כפי שמחויבים לה בוגרי ישיבות ההסדר, הרי תגדל ותפרח התפישה הליבראלית, בקרב שומרי המצוות, שסדן ולוינשטיין, אינם נושאי הנס והדגל שלהם.
