המסע הציבורי להחלת החוק והמשפט, או החלת הריבונות על יהודה ושומרון ראוי לביקורת בשל המניפולציה שהוא חופן. בכנס שהוקדש ל"תוכנית הריבונות" חולק עלון בו נכתבו ההצעות הבאות:
1. הפתרון ההומני, לפי גישה זו תחיל מדינת ישראל את ריבונותה על כל שטחי יו"ש באופן מלא ומידי ותציע לערביי יו"ש לבחור בין שלוש אפשרויות: א. מעמד תושבות, כמו לערבי מזרח ירושלים. ב. אזרחות בתהליך הדרגתי ומפוקח שיבטיח שמירה על הרוב היהודי בישראל תוך הוכחת נאמנות למדינת ישראל ולעקרונותיה. ג. הגירה מרצון וקבלת מענק הגירה ופיצוי הולם ממדינת ישראל. בהצעה זו תומכים
משה פייגלין והד"ר (למדע המדינה, שהיה מנכ"ל צומת) מרטין שרמן.
הצעה זו אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת השוויון של הדמוקרטיה. תושבות הוא מעמד נחות מאזרחות והיא מתקיימת כשלב בדרך לאפשרות אזרחות מלאה ושווה. אזרחות בתהליך הדרגתי ומפוקח היא מכבסת מילים לאפרטהיד מדורג, שכמובן אינו יכול לעלות בקנה אחד עם הדמוקרטיה. הגירה מרצון אינה בגדר פתרון דמוגרפי רציני, מה גם שלא ברור מהות הרצון "החופשי" אם מדובר בהגירה מאסיבית.
2. ריבונות חלקית - היא הצעת שר החינוך
נפתלי בנט, הנסבה על סיפוח הדרגתי שיחל בשלב הראשון באזורי שטח C כשבשטחי A ו–B הרשות הערבית הקיימת תפעל כאוטונומיה עצמאית, מה שעולה עם תפיסת ביבי על "מדינה מינוס". הצעה זו מעלה כמובן את שאלת מהות אזרחותם של התושבים הערבים בשטח C מחד-גיסא, ואת משמעות והיכולת להתקיים כאוטונומיה של שטחי B ו-A מאידך.
3. הצעת "ריבונות מלאה ואזרחות", היא הצעת העיתונאית קרולין גליק ו
אורי אליצור, הגורסת שמדינת ישראל תחיל את ריבונותה על כל שטחי יו"ש באופן מלא ומידי, תוך נתינת אפשרות לערבים לקבל אזרחות בתהליך מפוקח שיבטיח שמירה על הרוב היהודי בישראל, כפי שמציעה ההצעה הראשונה המוגדרת כפתרון הומני.
הצעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה מעצם אי-הענקת האזרחות בתהליך מקובל ומוסכם הנעוץ בתנאים שממלאה מי שעובר תהליך קבלת האזרחות, ולא במוצאו או בדתו.
4. ההצעה האחרונה היא ההצעה הנקראת "ירדן היא פלשתין" הנתמכת על-ידי פרופ'
אריה אלדד, מי שכיהן כחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי, וגם על-ידי חלוץ ההתיישבות בחברון עו"ד אליקים העצני, שהיה חבר כנסת מטעם תנועת התחיה.
לפי גישה זו תוחל ריבונות על כל שטחי יו"ש כששטח C יוגדל על חשבון A וֹ–B כשהמיעוט הערבי בשטח C המוגדל יקבל אזרחות. בשטחים האחרים תתקיים אוטונומיה ניהול עצמית עם מעמד של תושבות לאוכלוסייה הערבית כמו במזרח ירושלים. לאוטונומיה זו ולתושביה תהיה זיקה לירדן ו
זכות הצבעה לפרלמנט הירדני תוך שאיפה לעודד ההגירה לירדן שכ-70% מאזרחיה הם פליטים פלשתינים.
בנוסף לפגמים שצוינו עד כה, קיימת בגישה זו פטרוניות לגבי הזהות הפוליטית של התושבים ביהודה ובשומרון בקביעת זיקתם לירדן. אולם מעבר לכל זה נשאלת השאלה - מיהו הריבון במדינה דמוקרטית?
לאום טריטוריאלי
זו בעיית היסוד שישראל כמדינה לוקה בה מראשיתה. בניגוד למקובל הרואה את המדינה כריבון, הרי במדינה הדמוקרטית כלל האזרחים הם הריבון. בעוד הפרלמנט שלוחתם המגלם את ריבונותם.
אולם בישראל חסרה חוקה בשל הפיכת האסיפה המכוננת (שתפקידה היחיד היה לחוקק חוקה) לפרלמנט רגיל ושמו הכנסת. במקום חוקה, שלפי ההצעות השונות שהוצעו הייתה אמורה ישראל להיות מדינה דמוקרטית ליברלית, בפועל ישראל אינה מדינה דמוקרטית ליברלית ויותר מכך לוקה ביסוד האזרחות והלאומיות שבה אין ישראל בגדר לאום טריטוריאלי של כלל אזרחיה הישראלים משום שהתפיסה שבאה לידי ביטוי בחוק השבות ובחוק האזרחות היא שישראל היא מדינת העם היהודי, והיהודי האינדבידואל הוא יקבע למדינה לקבלו כאזרח ואין לה מה לומר בסוגיה זו (למעט יוצאי מן הכלל, שפורטו בחוק).
מבחינה זו ניתן לראות ביהודי(ה) כמי שנושא את דגל הריבונות, בעוד שבמדינה הדמוקרטית ליברלית האזרח הוא הנושא את דגל הריבונות.
אין כלל האזרחים בישראל מהווים לאום, ולא מוכר ואף לא לגיטימי לאום (ישראלי) כזה. מכאן שישראל היא חסרת ליבה ערכית משותפת. אין היא בגדר רפובליקה ולכן היא חופנת את שסעי היסוד שבה שימתחו יותר עם הכנסת אוכלוסיית יו"ש הערבית בתוכה.
ישראל, שגם בגבולות 1967 לא הייתה דמוקרטיה ליברלית, אינה יכולה להיות כזו בגבולות היום, על-פי כל אחת מהתוכניות הללו. תוכניות אלו הן אחיזת עיניים מבחינת נרמולה של ישראל, מה גם שהכוחות הפוליטיים המצדדים בהן, לא פעלו, אם בכלל או מספיק לנרמולה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית בשוויון מלא ושווה לכלל האזרחים.
