"היהודים מנשלים בדואים"

לקראת סופו של העשור הראשון לשלטון המנדט בארץ-ישראל גאה המתח בין שתי הקהילות היריבות: הערבים והיהודים. המאבק על משאבי הקרקע והמים הפך לגלוי, אלים והכריח את המנדט לחשוף את עמדתו. במזרח התיכון החל להשתנות מאזן הכוחות ובריטניה נזקקה יותר ויותר לאהדת העולם הערבי ונכונה הייתה בשל כך לוויתורים על חשבון היהודים. בלונדון עסקו בגיבוש עמדה ברורה יותר באשר לעתיד ארץ-ישראל וזאת כרגיל עשו על-ידי הקמת ועדות חקירה המורכבות ממומחים, שופטים, פוליטיקאים ואנשי ציבור. השאלות המרכזיות שעמדו על הפרק לגבי הנגב היו: שאלת הקרקעות הפנויות; שאלת הניסיונות החקלאיים; מצוקת המים בנגב; "שאלת האריסים" והחשש פן ינושלו אריסים בדואים מקרקעותיהם עקב ההתיישבות היהודית המתוכננת באזור.

הוועדה הראשונה בראשותו של השופט סיר וולטר שאו הגיעה ארצה באוקטובר 1929 על-מנת לחקור את סיבות מאורעות תרפ"ט ואת הדרכים הנחוצות על-מנת למנוע הישנות אירועים דומים. בין היתר בחנה הוועדה את שאלת הקרקעות הפנויות לעיבוד באזורי הארץ. השיח' פריח אבו-מדין העיד בפני הוועדה על "שיטותיהם הנלוזות של היהודים בנגב". לטענתו, תחילה ירכשו את קרקעות הבדואים החלשים ולאחר מכן, יתקעו יתד בלב קרקעות הבדואים, ואז יתחילו להציק לשכניהם על-ידי הסגרים והגבלות, ויגרמו לשאר הבדואים למכור את אדמתם בגלל החיים שיהפכו לבתי נסבלים. חברי הוועדה המכובדת "קנו" את הטיעון הבדואי וקבעו שבמקרים רבים רכישת קרקעות הנגב הביאה בהכרח לדחיקת רגליהם של האריסים; הללו נאלצו לעוזבה לאחר מכן בחוסר כל; עוד אמרה הוועדה שחוקי הקרקע הקיימים היום אינם נותנים הגנה מספיקה לאריסים ועל ממשלת המנדט להתחיל בחקיקה קרקעית שתגן עליהם רכושם ומעמדם. הוועדה קבעה נחרצות כי בכוחה של אדמת ארץ-ישראל לפרנס יישוב חקלאי גדול יותר מזה הקיים כבר. לרשות משפחה ערבית עומדים 109 דונם בלבד שאינם יכולים לפרנס בכבוד משפחה ממוצעת. יש להגדיל את המשבצת החקלאית הערבית ל-150 דונם למשפחה. ברור שבתנאים אלה אין להיעתר לבקשת היהודים להתיישב בנגב עד שלא יושלם הסקר הקרקעי ותונהגנה שיטות גידול והשקיה חדישות ועד שלא תתברר באופן יסודי שאלת הבעלות על הקרקעות הפנויות לעיבוד. אם לא ייעשה כן תתרחש תופעת נישול אריסים ותמשך. במרס 1930 הוגש דוח ועדת החקירה של שאו לממשלה הבריטית ובו נקבע לראשונה על-ידי ועדת חקירה בריטית רשמית, כי הגורמים העיקריים לסכסוך שבין היהודים לערבים הוא תוצאה של הגורמים: העלייה היהודית, רכישת הקרקעות וההתיישבות החקלאית היהודית.

ממשלת בריטניה קיבלה את המלצות ועדת שאו ונתנה הוראה לנציב העליון ליזום תחיקת ביניים להגנת האריסים המנושלים. היא שלחה עוד ועוד מומחים ואנשי מקצוע כדי שיבררו היטב מושגים כמו "קרקע מעובדת", "קרקע בלתי מעובדת" ו"קרקע זנוחה". למומחים התברר כי ההגדרות הללו, שהתאמו למעמד הקרקע וצורת אחזקתה במרכז הארץ וצפונה לא היו ישימות לנגב (למשל צורת אחזקת קרקע משותפת לכפר שכונתה "מושע", שהייתה מקובלת במרכז ובצפון אך לא הייתה לה משמעות בקרב הבדואים). משום כך נטה הנציב העליון לאסור על כל התיישבות נוספת בנגב עד להבהרה החוקית הנדרשת ועד לסיום הסקר הקאדסטרי. ראשי הקהילה הערבית ראו במסקנות שאו ניצחון לעניינם ואילו מנהיגי התנועה הציונית הופתעו מחומרת ההמלצות ביחס לרכישת קרקע ותוצאותיה וכן ביחס להתיישבות חקלאית שבהן ראו את תמצית בנייתו של הבית היהודי הלאומי. ראשי היישוב, הצביעו דווקא על על אפשרות לדו-קיום וניסו לקעקע את טיעוני הוועדה בדבר "אריסים מנושלים". מעתה, במקום לעסוק ברכישת קרקע והתיישבות היה על התנועה הציונית להוכיח לממשלת בריטניה כי לא קיימת סכנת נישול, ושההתיישבות היהודית אינה גוזלת את מטה לחמם של הערבים. למאבק כנגד מסקנות שאו התגייסו העו"ד דב יוסף, ראש המשרד הארצישראלי ארתור רופין ויו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית חיים ארלוזורוב. השלושה טענו כי שטח הקרקע הראויה לעיבוד הוא גדול בהרבה מ-10 מיליון דונם; כי בנגב נמצאות קרקעות רבות בבעלות המדינה אותן יש למסור ליהודים ולעבדם בשיטת "הפלחה החרבה" - Dry Farming. רופין קבע שפיתוח קרקעי בנגב, עוד לפני בוא היהודים לאזור יסייע לפנות עוד קרקע חקלאית גם לבדואים; לטענותיו של השיח' פרח אבו-מדין בדבר גזילת קרקע אין כל בסיס והיהודים הגיעו להבנה עם הבדואים כמעט בכל תחום. על ממשלת המנדט לדאוג ליישוב הבדואים בשולי המדבר וללמדם שיטות ייצור חדישות. הממשלה בלונדון שמעה את הצדדים והחליטה לשלוח במאי 1930 מומחה שיבחן את המלצות שאו והמלצותיו יסייעו לגיבוש מדיניות קרקעית ברורה והוגנת בארץ-ישראל.

עוד לפני השליח שנבחר ליישם את מסקנות ועדת שאו, שלחה הממשלה באפריל 1930 מומחים לבדיקת מצבו הכלכלי של האיכר בארץ-ישראל והדרכים להקל עליו. הבריטים ביקשו גם לברר את הסיבות להתרוששותו של "האיכר הערבי". לצורך כך הוקמה ועדה טכנית בראשה עמד סגן שר האוצר הבריטי ו' ג'ונסון ובהשתתפות עוזר קצין המחוז הדרומי בממשל, ר' קרוסבי. חברי הוועדה סברו שכ-70% מקרקעות ארץ-ישראל נמצאות בבעלות "מושע" וסברו שזהו המכשול העיקרי להתקדמות החקלאות בארץ-ישראל. צורת אחזקה זו, חילקה מפעם לפעם את קרקעות הכפר בין משפחותיו (כל פעם קיבלה משפחה משבצת אחרת) ולכן לא היה כדאי לחקלאי להשקיע בה בטיוב והשבחה. הוועדה סיירה בנגב ומצאה אותו בלתי מתאים להתיישבות, עקב המחסור במים תת-קרקעיים ובמי משקעים. גם אם יושקעו בו תקציבי פיתוח גדולים, ספק אם ניתן להקים בו חקלאות רווחית. אומנם קבעה הוועדה, בנפת באר שבע מצויים יותר מ-1.5 מיליון דונם מעובדים אך לפי החישוב, לאחר שתהיה לכל ראש משפחה בדואית מקומית יחידת קרקע שתספיק לקיום - לא תיוותר קרקע ראויה לעיבוד למהגרים יהודים.

בקיץ 1930 הגיע לארץ-ישראל (מטעם משרד המושבות הבריטי) פ' סטריקלנד, שהיה פקיד קולניאלי גבוה בחבל פנג'אב בהודו. הוא נתבקש לחקור את התהליך שהביא לריכוז קרקעות בידי הערבים בעלי האחוזות הגדולות. לאחר שסייר בנגב, עמד על קשיי ההשקיה בנגב הצפוני ובאזורי החוף מעזה לרפיח. סטריקלנד סבר שיש להקים מערכת חינוך למבוגרים (לפלאחים הבדואים העניים) כדי לקרבם למודרניזציה וליתרונות הקואופרציה החקלאית בדומה להישגים שהושגו בתחום זה בחבל פנג'אב. סטריקלנד הדגיש את חשיבות הקמתה של תחנת שידור מנדטורית-ציבורית שמטרתה בין היתר, מתן הדרכה חקלאית ופיננסית לבדואים. הוא לא פסל לחלוטין את האפשרות של התיישבות יהודית בנגב אך הזהיר מפני הוצאות כספיות בלתי מבוקרות. ממצאיו הועברו למשרד המושבות, אשר אישר כמה אלפי לא"י כדי להמשיך בחקירה הידרולוגית באזורים שהוזכרו. במשרד המושבות ראו בבדואים "ילידים" שיש לחושפם לתרבות המערב ולקדמם (כפי שעשו בהודו) ובכך ישפרו את מצבם הכלכלי ויעממו את הקונפליקט היהודי-ערבי.

הופ-סימפסון ניסה למדוד במדויק את שטחי הקרקע המעובדת והלא מעובדת (גם בנגב כמובן) בסיוע הנציב העליון, מחלקות המנדט המקצועיות, ונתונים שסופקו לו על-ידי התנועה הציונית. לראשונה, נעשה שימוש בצילומי אויר שאפשר לקבוע כמעט בוודאות את מצבה של הקרקע. כזכור, לממשלה הבריטית באותה תקופה, לא היה כל רישום מדויק של "קרקעות המדינה" והם עמדו בלחץ תביעת התנועה הציונית ליישב יהודים על 950 אלף דונם מקרקעות הממשלה כפי שהוסכם בכתב המנדט. הופ-סימפסון קבע על סמך מדידות כי בנפות עזה ובאר שבע (מתל-ערד דרך אזור באר שבע ועד לרפיח) יש יותר מ-150 אלף דונם קרקע "בבעלות המדינה" הטובה לעיבוד והניתנת, פוטנציאלית להימסר להתיישבות יהודית. החוקר נוכח בקושי להגדיר את מעמדה החוקי של הקרקע בהעדר רישום קרקעי במשרדי הטאבו ועקב מסורות בדואיות בדבר הבעלות בקרקע. הוא הציע שינויים קלים בלבד במעמד הקרקע בנגב ולהכיר בזכויות "המרעה" ו"החזקה" שרכשו לעצמם השבטים. הסתבר שבין 1928 - 1933 היו ארבעה גורמים שהעריכו את גודלה של הקרקע הראויה לעיבוד בנגב והמספרים נעו בין מיליון דונם למיליון ו-600 אלף. הופ-סימפסון צמצם את הערכתו במטרה להוכיח כי תביעות התנועה הציונית לקרקע בנגב עלולות לפגוע במחייתם של הדואים. הופ-סימפסון יצא כנגד הקק"ל המחזיקה לדבריו 130 אלף דונם ברזרבה אך הבדואים לא נהנים מפיתוחה כלל. החוקר חשש למצבם של הבדואים והציע לרכזם "בשמורות" שם ייאסר על יהודים לרכוש קרקע. כן תבע לאפשר להם חופש תנועה ומרעה בכל רחבי הנגב והארץ כולה - עניין שהרתיח את ראשי ההתיישבות בארץ. המלצותיו תאמו את השקפותיו של הנציב העליון סר ג' צ'נסלור (כהן משנת 1929-1931) ושוקעו בהמלצות הספר הלבן. מסקנות הדוח אילצו את הציונים לבחון מהלך של אינטנסיפיקציה של המשק החקלאי ובכך ליישב יותר יהודים על פחות קרקע.

באוקטובר 1930 פרסם שר המושבות הלורד פאספילד "ספר לבן",(השני), בו הסתמך על הקביעות של הוועדות שקדמו לו. הוא קבע שכל זמן ששיטות העיבוד של הפלאחים והבדואים תשארנה ברמה אגרו-טכנית נמוכה - לא תמצא קרקע פנויה לעיבוד עבור מהגרים יהודים (עולים) נוספים. הוא קיבל גם את הטיעון שהסוכנות היהודית מחזיקה רזרבה קרקעית גדולה בלתי מיושבת ואינה צריכה כרגע שטחים בנגב. השר גינה את מדיניות הקק"ל שאינה מתירה למכור קרקע לאחר "שנגאלה" וכן גינה את מדיניות "ההסתדרות הכללית" השומרת על מקומות עבודה רק ליהודים. מכאן הסיק פאספילד שמוסדות היישוב פועלים בניגוד לעקרונות המנדט. השר סירב לקבל את רופין לראיון אך הודה שבמקרים מסיימים נתפסו "קרקעות מדינה" (גם בנגב) שלא כחוק על-ידי הערבים אך לא ניתן לפנותם. הספר הלבן אסר על העברת קרקע מערבים ליהודים עד סיום הסקרים שייערכו בקרקעות ארץ ישראל ובמיוחד בנגב. פספילד תבע להקים רשות מרכזית לפיתוח שתהיה אמורה לפתח את קרקעות ארץ-ישראל בלא לפגוע בזכויות החקלאים המקומיים. ראשי התנועה הציונית האשימו את "הספר הלבן" בכך שמטרתו הינה "לקרוע" את הנגב מארץ ישראל ולשמרו כרזרבה קרקעית עבור הבדואים בלבד. במקביל לפרסום "הספר הלבן" המשיכה ממשלת המנדט לחוקק חוקים שנועדו להגן על האריסים מפני החשש שיוותרו ללא קרקע בעקבות מכירתה ליהודים. המנדט ניסה ליישם את מסקנות אלךו באמצעות צווים וחוקים. בשנת 1931 פורסם חוק "פקודת ההגנה על האריסים" ובשנת 1933, הורחב המונח "אריס" ל"אריס משנה" (כמעמדם של בדואים רבים בקרב שבטיהם) וזאת במגמה למנוע מהיהודים לרכוש קרקע בנגב, למנוע תופעות "נישול" ולהרחיב את מעגל האריסים הזכאים לפיצויים במקרה של רכישה אסורה.

בקיץ 1931 הטיל שר המושבות על לואיס פרנץ' (מומחה חקלאי שעשה שנים רבות בשירות הקולניאלי בהודו) להציע כיצד ליישם את המלצות ועדת הופ-סימפסון. הדוח הושלם בשנת 1932 ולגבי הנגב קבע המומחה כי אין אפשרות לתת ליהודים להתיישב בו על קרקעות המדינה משום שחלקן מיועדות ליישוב הבדואים הנודדים וחלקן בלתי ניתנות לעיבוד. הייתה זו מכה קשה לסוכנות היהודית שחשה כי הנגב ייסגר בפני התיישבות יהודית. בדוח הופיעו הצעות מפורטות כיצד לפתח את קרקעות ארץ-ישראל אך הצעותיו של פרנץ' נדחו על-ידי משרד המושבות ועל-ידי הנציב העליון. עם זאת, הן חיזקו את עמדתו של של הנציב העליון ואת קביעותיו של "הספר הלבן" כי אין לאפשר בנגב מכירת קרקע ליהודים או להתיר בו התיישבות משום החשש לאי שקט פוליטי ולגילויי התנגדות למדיניות הבריטית באזור מצד הערבים.

ראינו שלאחר מאורעות תרפ"ט הבינו הבריטים שהמאבק בין שתי הקהילות בארץ-ישראל הוא על קרקע, מים וכוח אדם להתיישבות (עלייה). עקב כך הוקמו 7 ועדות וגופי חקירה שבחנו כל אחת בהיבט אחר את הגורמים, הסיבות, האפשרויות והפתרונות לקונפליקט הערבי-יהודי ובכולן נאסר, מי לזמן מסוים ומי בכלל, לרכוש קרקע להתיישבות יהודית בנגב. הבריטים הציגו זאת כהגנה על האריסים, הבדואים והפלאחים וכחלק ממאמציהם למנוע תופעות נישול קרקעי. בחינה לעומק מוכיחה כי "היה זה סיפור כיסוי" בלבד. הסיבה העיקרית למניעת התיישבות ורכישת קרקע בנגב הייתה – רצונם של הבריטים לשמור על הנגב כשטח הערכות במקרה של התקפה על האינטרסים שלהם בתעלת סואץ ובהודו. שמירת הנגב תחת שלטון בריטי נועדה מבחינתם אף למנוע את החרפת היחסים בין הערבים בארץ ובמזרח התיכון (המחזיקים בנפט ובדרכים אסטרטגיות) לבין ממשלת לונדון האחראית על ממשלת המנדט בארץ.