הסי.אי.איי: הקמת המדינה יהודית אינה בת ביצוע

אנשי הסוכנות היהודית ניסו לעצור את הסחף בארה"ב בהתייחסות להקמתה של המדינה, וניסו להיפגש עם אנשי הממשל האמריקנים, אבל הנשיא טרומן, שר החוץ מרשל ותת שר החוץ לובט, לא פתחו לפניהם את דלתותיהם. נחום גולדמן הציע לבן גוריון ולשרת לקרוא לעזרתם את חיים ויצמן, המנהיג הזקן והחולה.¹ "הנהגת הסוכנות היהודית בניו-יורק ובוושינגטון הייתה חסרת- אונים," כתב מזכירו של ויצמן, מאיר וייסגל, בספרו. "באחד מרגעי החוכמה הנדירים שלהם פנו אלי וביקשו שאחזיר את ויצמן. ויצמן, חשבו, יוכל לחדש את המגע עם הנשיא טרומן. אמרתי להם כי אם הם רוצים שוויצמן ישוב לניו-יורק, כל שעליהם לעשות הוא להזמינו, בשמם הם. אך כאן הייתה נקודת התורפה. הם רצו בוויצמן, אך לא רצו להזמינו רשמית. הוא היה 'בחוץ' והם היו 'בפנים'... הזמנה רשמית עלולה לשפוך אור מוזר על ההנהגה החדשה.² ארתור לוריא, שהיה אז המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית (בניו-יורק), ביקש ממני להפעיל את השפעתי על ויצמן. אמרתי לו: 'לא, בחורי היקר. אם רצונכם בוויצמן עליכם להזמינו. אם אתם – אינני מתכוון אתה אישית, אני מתכוון להנהגת הסוכנות – חסרים אומץ, אומר לו לא לזוז עד שתגיע הזמנה רשמית".³ לדעת וייסגל הכירו שרת וסילבר בכוחו של ויצמן שהעניק למדינה יהודית את הנגב במגע ישיר עם טרומן,⁴ אבל סילבר היה אשם בהדחת ויצמן מן ההנהגה בסוף 1946, ושרת, וייצמניסט בהשקפותיו ובן-גוריוניסט בהשתייכותו המפלגתית, ידע שוויצמן רואה בו בוגד וחשש מתגובה נזעמת של בן-גוריון. וייסגל לא סייע להם, על-כן ניסו להיעזר בווייצמניסטים אחרים, וביקשו מיוסף לינטון,⁵ שבא אז לניו-יורק, לטלפן אל ויצמן ולהזמינו לבוא מלונדון לארצות-הברית. ורה ויצמן כתבה: "באמצע ינואר, בשעת לילה מאוחרת, נטרפו כל סידורינו המדוקדקים בשל שיחת טלפון דחופה מאת אייבור (יוסף) לינטון, מי שהיה עוזרו המדיני של בעלי, מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. אינני זוכרת את כל תוכן שיחתו עם חיים, אבל אני יודעת ששניהם דיברו, דרך חידה, על 'מזג האוויר', משום שלינטון חשד שמאזינים לשיחה. על שאלתו של חיים, 'מה אני יכול לעשות בעניין זה?' הציע לינטון שנחזור לניו-יורק מיד. בעלי התרתח כל-כך על בלבול תוכניותיו, עד שהניח את השפופרת, פנה אלי ואמר: 'רק עתה עזבנו את ניו-יורק, והנה רוצים השוטים שנחזור לשם. "בינתיים לא זז אייבור לינטון מחדרו במלון הניו-יורקי, וחיכה להמשך התגובה. היא באה כעבור חצי-שעה: חיים טלפן אליו והבהיר לו שיחזור לניו-יורק רק על-פי הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, ואם לא תזמיננו נצא תוך יומיים להודו ולבורמה, על-פי תוכניתנו, לפני שובנו לרחובות. הפעם לא הניח את השפופרת בחבטה. למחרת יעץ וייסגל לבעלי עצה תקיפה, שלא לנסוע לניו-יורק בלעדי הזמנה פורמלית מאת הסוכנות היהודית".⁶ בניסיון-התחמקות נוסף ביקשו שרת וסילבר מאבא אבן שיזמין את ויצמן אישית, וב-23 בינואר שלח אבן את המברק: "בגלל הרעת המצב רצוי שתשקול מחדש, אם אפשר, את החלטתך לצאת בינואר לארץ-ישראל. התנאים שם אינם יפים לפעילות קונסטרוקטיבית-פוליטית שלך. הכל תלוי בתוצאות המשא-ומתן כאן. בלייק-סאקסס, ובוושינגטון מתקרב השלב המכריע יותר מכל מה שהיה, ובו זקוקים אנו מאוד לנוכחותך, לעצתך, לפעילותך ולהשפעתך."⁷ אבל ויצמן שמע לעצת וייסגל וציפה לפנייה רשמית. בניו-יורק דנה הנהלת הסוכנות היהודית בשאלה זו בשתי ישיבות.⁸ שרת שלח מברק לבן-גוריון: "המצב בוושינגטון קשה מאוד. רובנו סבורים שיש הכרח להזמין את ויצמן לשוב לאמריקה ולעזור להנהלה. היום יוחלט אם לנקוט פעולה. אני מקווה שאינך מתנגד.⁹ בן-גוריון לא התנגד, וארתור לוריא קרא לוויצמן רשמית, בטלפון, לבוא לארצות-הברית. אחר-כך טלפן אליו גם שרת.¹⁰ ורה וחיים ויצמן ויתרו על טיסתם למזרח הרחוק יום אחד לפני המועד שנקבע לטיסה זאת. "ביטלנו את הטיסה ועלה בידנו להשיג מקום ב'קווין מרי' ל-27 בינואר," סיפר ויצמן. "שני הימים האחרונים בלונדון היו כמין סיוט-לילה. הסכמנו למסור את הקומה לדורצ'סטר, ב-25 בחודש, והאיש מיהר להיכנס לתוכה. הוא טרד אותנו מחדר לחדר, סילק שטיחים מתחת רגלינו, כרים מאחורי גבנו, תמונות מעל לראשינו, ומה שהיה במשך תשע שנים מעוננו בלונדון נמוג לעינינו ושב להיות לשורה של חדרי-מלון, כשהיה; וכל אותה שעה מגיעות טלגרמות וקריאות-טלפון. ב-27 בחודש הגענו, אשתי ואני, באפיסת-כוחות גמורה, אל הרכבת המיוחדת המוליכה אל האונייה."¹¹ הנסיעה החורפית בים הייתה קשה לוויצמן הזקן. כשעגנה האונייה בנמל ניו-יורק, ב-6 בבוקר, ב-4 בפברואר, השתוללה סופת-שלג ברחובות העיר. את פני הזוג ויצמן קיבלו בנמל, וייסגל, לינטון וקרוב-משפחתם יוסף בלומנפלד, ואף לא אחד מהאישים הציונים הבכירים ששהו אז בניו-יורק.¹² בארוחת-הערב שאל ויצמן את אבא אבן: "למה, בשם שמים, סחבתם אותי לשממה קפואה זו? יכולתי לשבת ברחובות." אבן ענה לו שהמגעים עם טרומן הם "תקוותנו היחידה באו"ם ובוושינגטון."¹³

יום אחד לפני שבא ויצמן לניו-יורק, התכנסו (בבית עורך-הדין דויד גינסבורג) משה שרת, אליהו אילת, אחדים מחברי משלחת הסוכנות האחרים, ויהודים בעלי תפקידים בכירים והשפעה בממשל האמריקני, והחליטו לצאת למתקפת-נגד מדינית על סמך שתי טענות: החלטת 29 בנובמבר הייתה צודקת; יישומה יביא תועלת לארצות-הברית בטווח הארוך. הנאספים החליטו להסביר לכל אחד מראשי הממשל והמפלגות שיהודי ארצות-הברית יצביעו בעד מי שיתמוך בפתרון הציוני, ולהטיל על אליהו אילת את ארגון הפגישות בין ויצמן ובין הנשיא טרומן ושר-החוץ מרשל.¹⁴ מאמצי אילת נכשלו, ועל ויצמן הוטל לארגן בעצמו את פגישתו עם הנשיא. ויצמן חלה, והיה מרותק למיטתו שבבית-המלון כל השבוע הגורלי ההוא. הרברט סוופ, אחד מאנשי-הקשר של הסוכנות עם הממשל האמריקני, לא הצליח, לשכנע את הנשיא לקבל את ויצמן לשיחה, וגינסבורג יעץ לוויצמן לשלוח מכתב לנשיא. המכתב נוסח אבל לא נשלח. ויצמן העדיף לברר תחילה אם הנשיא יהיה מוכן להיפגש אתו. על מיטת-חוליו נפגש ויצמן עם כמה אישים, לרבות שר המושבות הבריטי, ארתור קריץ'-ג'ונס, אבל לא לשם כך טלטל את עצמו מלונדון לניו-יורק.¹⁵ הסחף המדיני צבר תאוצה. ב-6 בפברואר שלח יוסף לינטון דוח לברל לוקר בלונדון: "אישים בכירים סבורים שהתמיכה בהחלטת החלוקה הייתה משגה, תוצאת לחץ פוליטי-פנימי. הם טוענים שלא הובאו בחשבון האינטרסים האמתיים של ארצות-הברית – ידידות הערבים, אספקת הנפט והעמידה מול האיום הרוסי – והם מדברים על המשך שלטון הבריטים בארץ-ישראל ועל הקמת מדינה יהודית דתית קטנה, דוגמת הוותיקן, ומנסים לנטרל את תעמולת המפלגות מנושא ארץ-ישראל."¹⁶

הפרשן המדיני האמריקני רוברט אלן אמר ברדיו, ב-9 בפברואר, ששר ההגנה ג'יימס פורסטל מנסה לשכנע סנאטורים לוותר על תוכנית החלוקה, ומציע שארצות-הברית תבקש מבריטניה ליישב בקניה רבע מיליון ניצולי שואה.¹⁷ באותו יום כתבו האחים ג'וזף וסטיוארט אולסופ, בטור שלהם בעיתון "וושינגטון פוסט", שבדיוני המועצה לביטחון לאומי נחזו שני תסריטים פסימיים: א. הערבים יגרשו את היהודים לרצועת החוף, שבה לא יוכלו להתקיים; ב. הערבים יתחילו בהשמדת היהודים בארץ-ישראל, ארצות-הברית תיגרר להתערבות צבאית ישירה בסכסוך – וכך תסכן את מקורות הנפט שלה – והעולם יסתכן במלחמת עולם שלישית.¹⁸ הש"י הודיע שבביירות נפוצות שמועות על שתי הצעות פשרה: א. להקים קנטון יהודי בתוך המדינה הערבית שתקום בארץ-ישראל; ב. להקים אוטונומיה יהודית בתוך סוריה הגדולה, שהמלך עבדאללה יעמוד בראשה.¹⁹ ב-10 בפברואר כתב חבר משלחת הסוכנות באו"ם, גדעון רפאל, למזכיר "ועדת המצב", זאב שרף: פורסטל מציע לחפש ליהודים העקורים מקלט אחר, אולי קניה, או להביאם לארצות-הברית, שאינה יכולה להרשות לעצמה שיבושים באספקת הנפט מהמזרח-התיכון לאירופה, הדרוש ליישום תוכנית-מרשל. ידיד של רפאל דיווח לו על מסקנותיו משיחה עם שר-החוץ מרשל: "לא יהיה שינוי במדיניות ארצות-הברית... (היא) לא תעשה כל צעד בעניין ארץ-ישראל... אלא באמצעות או"ם... הם (האמריקנים) לא יצעדו בראש, אלא יצטרפו למדיניות או"ם... הוא (מרשל) ביטא אכזבה מיעילות כוחות ארגון ה'הגנה'. עד התקפת הערבים היו (האמריקנים) סבורים שכוח ארגון ה'הגנה' מספיק להבהיל את הערבים כדי שלא יתקיפו את היהודים, או לפחות שבהתקפה הראשונה תנחיל ה'הגנה' תבוסה ניצחת לערבים ושהם לא יעזו להמשיך בהתקפות".²⁰ דיווחים אלה ודומים להם לא הספיקו לחברי הנהלת הסוכנות ולפיקוד העליון להבין שארצות-הברית עומדת לסגת מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית.

אנשי משרד החוץ האמריקני לא ידעו על התחייבות כלשהי לאי-שינוי במדיניות. לקראת דיוני מועצת הביטחון בבעיית ארץ-ישראל כתב רוברט מקלינטוק, כי מדיניותה של ארצות-הברית בעניין זה הייתה שגויה, וכי עליה לשנות כיוון, מפני שהערבים מסרבים לשתף פעולה ביישום החלטת 29 בנובמבר. התוקפנות הערבית היא גורם מכריע בשינוי הגישה האמריקנית, ויש לחתור למשטר של נאמנות-בארץ-ישראל.¹⁹ הנשיא טרומן, שכיבד מאוד את ויצמן, התחמק מפגישה אתו מפני שאיבד את הסבלנות לבעיית ארץ-ישראל ולעסקנים הציונים. בספר-זיכרונותיו כתב: "לא זו בלבד שמסביב לאו"ם היו תנועות-לחץ שלא נראו שם כמותן מעולם, אלא שגם הבית הלבן היה נתון להפגזה מתמדת. דומני שמעולם לא ראיתי לחץ ותעמולה בשפע כזה מכוונים אל הבית הלבן, כבמקרה זה. עקשנותם של אחדים מן המנהיגים הציונים הקיצוניים – שפעלו על-פי מניעים פוליטיים ושהשמיעו איומים פוליטיים – הדאיגוני והרגיזוני. אחדים מהם אף הציעו שנלחץ על אומות ריבוניות... לחץ היהודים על הבית הלבן לא נתמעט לאחר הצבעת החלוקה באו"ם. יחידים וקבוצות ביקשו ממני, על-פי-רוב בנרגנות וברגשנות, לבלום את הערבים, למנוע את הבריטים מתמיכה בערבים, לספק חיילים אמריקנים, לעשות כך, ולא לעשות כך. דומני כי יכול אני לומר שהוספתי להאמין בצדקת מדיניותי, למרות אחדים מן היהודים. כשאני אומר יהודים מתכוון אני, כמובן, לציונים הקיצוניים... בהתגבר הלחץ ראיתי צורך לתת הוראות שאיני רוצה לקבל עוד דוברים מטעם הציונים הקיצוניים. הייתי נבוך כל-כך עד שדחיתי אף פגישה עם ד"ר חיים ויצמן, שחזר לארצות-הברית וביקש פגישה עמי."²⁰ יותר מכולם הכעיס את טרומן אבא הלל סילבר. באסיפת-עיתונאים שהתכנסה ב-16 בינואר בארץ-ישראל, קרא סילבר לערב יותר, בבעיית ארץ-ישראל, את ברית-המועצות ואת המפלגה הרפובליקאית האמריקנית.²¹ אחרי חודש גינה את טרומן ואת מדיניותו באוזני נציגי הסניפים של המועצה הציונית האמריקנית לשעת חרום, שהתכנסו בוושינגטון. בהשפעת סילבר החליטו הנציגים לארגן מתקפת הסברה שתהיה מכוונת בעיקר לחברי הסנאט ובית-הנבחרים, ואכן, עיתוני ארצות-הברית הוצפו במאמרים פרו-ציוניים, מאות אלפי מכתבים נשלחו לבית הלבן וכמה עצרות המוניות התכנסו.²² הייתה זאת שנת בחירות, וטרומן לא היה יכול להתעלם מהמתקפה הזאת. השיקול האלקטוראלי היה אחד הגורמים העיקריים במדיניותו הפרו-ציונית של טרומן, ועתה חש שהוא מרומה ונבגד. יחסם של אנשי הממשל לציונים הורע גם בגלל התחממות המלחמה הקרה. סאמנר ולס (שהיה סגן שר-החוץ בשנות השלושים) אמר לאליהו אילת: שר החוץ מרשל צופה עתיד שחור למזרח התיכון, אם לא יהיה הסדר בין היהודים לערבים, הוא אינו שומר בסוד את תחזיתו זאת, וסנאטורים רבים מושפעים ממנה.²³ ב-10 בפברואר שלח ויצמן לטרומן מכתב ובו בקשה לקבל אותו לראיון לפני נסיעתו (של הנשיא) לנופש באיים-הקאריביים. גורם הזמן חשוב מאוד, כתב ויצמן. המשך המגמות הנוכחיות יביא אסון לא רק על היישוב העברי אלא גם על ארץ-ישראל כולה ועל ארגון האומות המאוחדות.²⁴ אחרי יומיים השיב לו מזכיר הנשיא, מתיו קונולי, שטרומן אינו יכול לקבל אותו לראיון עכשיו, בגלל העומס בלוח-הזמנים שלו.²⁵ יועץ הנשיא דויד נילס הודיע לוויצמן שהנשיא ישמח להיפגש אתו כשיסיים את חופשתו.²⁶ זאת לא הייתה התחייבות. נעשו כמה ניסיונות נוספים לפתוח את דלתות הבית-הלבן לפני ויצמן, וכולם נכשלו. ב-18 בפברואר העריכו ראשי הצבא האמריקני כי כדי לכפות את החלוקה יהיה צורך לשלוח לארץ-ישראל שמונים עד מאה וששים אלף חיילים אמריקנים.²⁷ לארצות-הברית לא היה אז כוח צבאי פנוי כזה, וטרומן, ודאי שהיה מתקשה לשלוח חיילים רבם כל-כך אל מעבר לים, למלחמה שאינה למען ארצות-הברית, וזאת ארבע שנים אחר מלחמת-העולם השנייה. בדוח של מומחי סוכנות הביון המרכזית של ארצות-הברית (הסי.אי.איי) מאותו תאריך, כתוב, שהמלצת 29 בנובמבר אינה בת-ביצוע; הערבים מתאמנים ומתכוננים לסכל את ביצוע החלוקה כשיסתיים המנדט; ליהודים אין די כוח צבאי; לא יהיה אפשר לכפות את החלוקה בכוח בלי סיועה של בריטניה, והיא לא תסייע. לפיכך, יש לבחון מחדש את המלצת או"ם.²⁸ למחרת אמר טרומן למרשל שהמדיניות אכן השתנתה, ושוורן אוסטין יציג את המדיניות החדשה בפני מועצת הביטחון של או"ם.²⁹ אחרי יומיים קיבל הנשיא מסמך, ממשרד-החוץ, שעניינו המדיניות החדשה, ובו הצעה לא להקים את מדינת היהודים, אלא לקיים בארץ-ישראל משטר של נאמנות או"ם.³⁰ הנשיא אישר את המסמך.³¹ _____________ בשבוע הבא: כישלון ארגון "ההגנה" לנטרל את התנגדות ערביי ארץ ישראל להקמת מדינה יהודית והדרדרות המאורעות למלחמה חיזק את הגורמים בממשל האמריקני שהתנגדו להקמתה של מדינת ישראל; הנשיא טרומן מסרב לפגוש את חיים ויצמן; חבר קרוב של טרומן, היהודי אדי ג'ייקובסון משכנע את טרומן לשנות את החלטתו; פגישת טרומן-ויצמן מעוררת אופטימיות לא מבוססת.

1 . יומן דב"ג, 31 בינואר 1948. 2 . שנבחרה בקונגרס הציוני הכ"ט בדצמבר 1946 וסילקה את ויצמן ממעמדו מנשיאות התנועה. 3 . מאיר וייסגל, עד כאן, עמ' 198. 4 . בדיונים על גבולות מדינה יהודית לפני הכ"ט בנובמבר. 5 . פעיל מרכזי בהסתדרות הציונית באנגליה. ב-1949 עלה ארצה והשתלב במשרד החוץ. 6 . ורה ויצמן (דוד טוטאובט כתב מפיה), חיי עם ויצמן ספריית מעריב, 1967, עמ' 199. 7 . אבא אבן "שואה וגאולה", בקובץ חיים ויצמן – ילקוט פרקי חיים, הספרייה הציונית, תשכ"ד, עמ' 353. 8 . ת"מ 136, י. לינטון אל ז. ברודצקי (לונדון), 25 בינואר 1948. 9 . ת"מ 140, מ. ושרתוק אל ד. בן-גוריון 26 בינואר 1948. 10 . ת"מ, הערה 6, עמ' 224; ורה ויצמן, ושם, עמ' 199; אבא אבן שם עמ' 353. 11 . חיים ויצמן, מסה ומעש, עמ' 454. 12 . ורה ויצמן, שם, עמ' 200. 13 . אבא אבן, שם, עמ' 353. 14 . ת"מ 173, התייעצות בין אנשי הסוכנות היהודית ליועצים ב וושינגטון ב-3 בפברואר 1948. 15 . ת"מ 183, י לינטון אל ב. לוקר, 6 בפברואר 1948: ורה ויצמן, שם, עמ' 202-200. 16 . ת"מ 183, שם. 17. הצופה, 10 בפברואר 1948. 18. צבי גנין (באנגלית), שם, עמ' 151-150. 19 . א"צ, ידיעות טנא, וקטור. 20 . ת"מ 190, ג. רופר אל ז. שרף, 10 בפברואר 1948. 21 . 627-8 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 22 . טרומן, שם, עמ' 165-163 23 . טרומן, ישם, עמ' 165-163 24 . אליהו אילת, שם, עמ' 540. 25 צבי גנין, שם, עמ' 165. 26 . אליהו אילת, שם, עמ' 530 27 . ת"מ 191, חיים ויצמן אל הנשיא טרומן, ניו-יורק, 10 בפברואר 1948. 28 . ת"מ, הערת העורך, עמ' 328. 29 . ורה ויצמן, שם, עמ' 201. 30 . 631-33 FRUS – 1948 Vol. 5 pp. 31 . שם, עמ' 636.