התחקות אחר שורשי העם היהודי
"מה שהניע אותי בכתיבת הספר 'מודעה בעיתון ושדים אפלים' היה הצורך לזעוק את זעקתם של הניצולים, אך בעיקר להיות להם לפה על-ידי בני הדור השני והשלישי".
נתיב עירוני (70) היא היום תושבת תל אביב לאחר שעקרה לעיר הגדולה לפני שש שנים, מרעננה, בה התגוררה במשך 30 שנה. "רעננה זו עיר קטנה בה כולם מכירים את כולם ויש תחושת משפחתיות. זה לא קיים בשכונה בה אני מתגוררת היום".
שיחתנו מתקיימת בחצר ביתה הירוק, בו היא מתגוררת עם בעלה, והנמצא באחד מפרברי העיר השקטים. בחצר נטועים עצי פרי וצמחי תבלינים רבים. היא אם לשני ילדים וסבתא לשתי נכדות. "היתרון של בית צמוד קרקע, שאתה אדון לעצמך, יכול לטפח צמחיה ואין ועד בית". את ילדותה העבירה נתיב עירוני בתל אביב בה נולדה. "אבי היה מראשוני מ.ד.א. בישראל, ואמי שהייתה מורה מוערכת ונערצת לימדה בבית ספר אחד העם". היא סיימה את לימודיה התיכוניים באליאנס ברמת אביב במגמה ההומאנית. "אני זוכרת שהמורה הייתה תמיד קוראת את החיבורים שלי בפני הכיתה כדוגמה לכתיבה נכונה. למעשה כבר מגיל חמש התמסרתי לכתיבה וזה התחיל בשבועוני הילדים".
את שירותה הצבאי מגדירה נתיב עירוני כבזבוז זמן וללא ניצול הפוטנציאל שלה. "הייתי פקידה בשלישות הראשית. את זמני העברתי בטיפול ניירת. בגלל פרופיל נמוך נפסלתי כמועמדת לקורס קצינות והשירות הצבאי היה פרק מתסכל בחיי".
את עבודתה כאשת תקשורת החלה לאחר סיום לימודיה באוניברסיטת תל אביב בחוגי תיאטרון, פילוסופיה ועיתונות. עבודתה הראשונה הייתה בטלוויזיה החינוכית, ולאחר מכן השלימה את לימודיה בברוקלין קולג' בניו-יורק בנושאי תקשורת טלוויזיה ודרמה יוצרת בעת שהותה שם כשליחה מטעם הסוכנות היהודית. "בארבע שנותיי בארה"ב למדתי להכיר לא רק את אמריקה לאורכה ולרוחבה, אלא בעיקר את העם היהודי על כל זרמיו. התחקיתי אחר שורשי היהודים ואף לקחתי חלק בלימודי יהדות בסמינר היהודי התיאולוגי".
פרויקט שפילברג
זיקתה לנושא השואה החל לפני יותר מעשרים שנים כאשר עיניה לכדו מודעה שהתפרסמה בעיתון ובה התבקשו מתנדבים להגיש מועמדותם לתיעוד מצולם בוידאו של ניצולי שואה הידוע בשמו כ"פרויקט שפילברג". נתיב עירוני לא היססה לרגע.
מדובר היה ב"הקרן להיסטוריה ויזואלית של השואה" שהוקמה על-ידי המפיק והבימאי האמריקני, זוכה פרסי אוסקר, סטיבן שפילברג, במטרה לתעד מ
מקור ראשון את סיפוריהם של ניצולי השואה וחוויותיהם לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. מטרת הפרויקט נועדה לשמור לעד עדויות מצולמות, גם זמן רב אחרי שהניצולים עצמם כבר לא יהיו בחיים. עבור הדורות הבאים, להיסטוריונים, לחוקרי שואה, ובעיקר - למכחישי השואה.
"בבית לא רציתי לשמוע את סיפורי הזוועה והעוול הנוראי שנעשה לדור ההורים שלי שהם עצמם לא חוו את התופת אך איבדו את יקירם בני משפחתם. אם כבר עלה הנושא הקשבתי מתוך נימוס ולא מתוך עניין. זו לא רק אני. כל הדור שלי ברח מזה. ההתעסקות בפרויקט שפילברג זו אולי סוג של הכאה על חטא, ואפילו הצלפה עד זוב דם על כך שלא רצינו לשמוע. ראיתי בזה סוג של שליחות וזה דבר החשוב ביותר שעשיתי מימי". לאחרונה ממשיכה נתיב עירוני בתיעוד תושבי רעננה שורדי שואה בפרויקט של עיריית רעננה.
סרט תיעודי "מכתבים מסבא"
תיעוד ניצולי ושורדי השואה והשיחות איתם לא היה קשה לה מהבחינה המקצועית כי נתיב עירוני שטביעות אצבעותיה מונצחים באין סוף עיתונים ומקומונים מהמובילים כגון: "דבר",
ידיעות אחרונות, "את" והארץ היא מראיינת בעלת ניסיון רב שהנושא התקשורתי טבוע בדמה. גם עיסוקה בתעשיה הטלוויזיונית סייעה בידה לאחר התנסות רבת שנים ככתבת טלוויזיה, מראיינת, עוזרת הפקה ובימוי בטלוויזיה החינוכית, בטלוויזיה בכבלים ובערוץ הראשון. היא הפיקה מספר סרטים תוך כדי חבורתה בקבוצות טלוויזיה קהילתיות בהן היא מגישה ומראיינת בתוכניות אולפן. "הייתי בין מייסדי קבוצת הטלוויזיה הקהילתית "מבט רענן" ברעננה, והגשתי את התוכנית החודשית במשך שנים רבות, תחת שרביטו המצוין של המדריך המעולה ישי בונה שהיה בין מקימי הערוץ הקהילתי בארץ. ישי הוא עדיין האורים והתומים שלי בתחום. הרבה ידע טלוויזיוני ספגתי ממנו. פסגת העבודה שלי בערוץ הקהילתי הייתה הפקה, בימוי, צילום ועריכה של הסרט "
מכתבים מסבא", שנולד בעקבות מסעי לגרמניה בחיפוש אחר שורשי הרוע שהשמידו את סבא שלי ומשפחתו ואת השבט המשפחתי העצום ורב שהיה שם ונמוג בעשן". הסרט מוצג לעיתים קרובות בערוץ הטלוויזיה הקהילתית במסגרת סרטי הדוקו, וביום השואה הוא מוצג בלופ. "מפגשיי עם הניצולים ותיעוד סיפורם למצלמה לא היווה עבורי מכשול או קושי מקצועי כל שהוא. הקושי היה מנטאלי. הפכתי בלי משים, לספוג שקולט הכל, מטמיע את האירועים. לעתים הצלחתי 'לשמור מרחק', כאילו מקצועי, לחוש חמלה אבל לא להזדהות, ולעתים הרגשתי שאני נסחפת. דָמַעתי ושילמתי מחיר נפשי על כך. אבל משימת התיעוד הייתה כל כך חשובה בעיניי שלא היה אכפת לי לשלם את המחיר".
סממנים אוטוביוגרפים
ואכן נתיב עירוני שילמה מחיר משפחתי שלא היה קל בתקופה של כתיבת הספר שנמשך במשך חמש עשרה שנים. "אני יכולה להגיד לך בשמם (בעלה וילדיה) שלא קל לחיות עם אדם שכל כך שקוע בנושא השואה. לא עניין אותי שום דבר, כי שום דבר אחר לא היה חשוב בעיני. הכל הפך לתפל וחסר טעם. בכלל - אני מניחה שלא קל לחיות עם אדם שכותב ויוצר".
ספרה "מודעה בעיתון ושדים אפלים" הוא ספרה השני שכתבה. ספרה הראשון היה "אלה במלעיל" בהוצאת זמורה ביתן שראה אור בשנת 2000. ספר נוסף, "אחרי הצהרים של החיים", בו היא מתמקדת בדור 'הבייבי בום' שנולד לאחר השואה, עומד לצאת בקרוב.
ב"מודעה בעיתון ושדים אפלים" מסופר על אילנה, בת ניצולי שואה, המגוללת את קורות חייה ומסופר בגוף ראשון. האם נתיב עירוני היא זו הגיבורה בספר? התשובה אינה חד-משמעית. נתיב עירוני: "כן ולא. לא היה צריך להמציא כלום. הסיפורים הנוראים האלה אמיתיים ואין צורך להמציא סיפורים פיקטיביים. זאת לא ממש ביוגרפיה שלי. זה שילוב שלי ושל אחרים בני הדור שלי שפגשתי, שראיינתי, עשיתי תחקירים, קראתי ביוגרפיות, למדתי מפות של גטאות, קראתי חומרים רלוונטיים והכול נכנס ל'סיר', לספר הזה, כדי לעשות תבשיל שטעמו ייזכר לזמן רב ואולי הדבר יגרום להכנת תבשילים נוספים על-פי אותו מתכון".
יומרנות אינה מילה גסה
כשם שלגיבורת ספרה היו קשיים בחיי היום יום, נתיב עירוני חוותה כאלו לא אחת. לפני מספר שנים ניחתה עליה כרעם ביום בהיר הבשורה המרה כי חלתה במחלת סרטן. "החלטתי על ניתוח מידי. תוך ארבעה ימים מרגע האבחון. בשום שלב לא חשתי כי הסוף שלי מתקרב. זו לא הייתה אופציה מבחינתי. יש לפני עוד הרבה עבודה לעשות והאופק כלל לא נראה". ואכן, נתיב עירוני הבריאה וממשיכה בשגרת חייה. אבן דרך משמעותית נוספת הייתה אובדן אימה שכה אהבה והייתה קשורה אליה. "זה לא היה משבר במלוא מובן המילה, אך היה פרק חשוב בחיי, כפי שקורה אצל רבים אחרים שמאבדים את יקיריהם בזמן כל שהוא". בעקבות מותה של אימה נולד סרטה הדוקומנטרי האישי "הליפסטיק האחרון, פרידה מאימא".
את הכח הנפשי של התמודדות קשיים בחיי היום יום שאבה נתיב עירוני בשיעורי קבלה אותם היא לוקחת מזה חצי יובל שנים. "מי שחושב שלימודי הקבלה כרוכים בחזרה בתשובה או בדברים ערטילאיים שמעבר לנו, טועה בגדול. הקבלה היא שילוב של חומר ורוח. היא חוכמת הלב". הדברים האלה בהם היא מאמינה, אולי היו גם הגורם שדחף אותה לפרק זמן קצר לעיסוק פוליטי/מפלגתי שלא צלח. "אחרי שעשיתי ופעלתי בתחומים שונים וראיתי את עצמי צועדת לקראת הגיל השלישי חשבתי לפעול במישור הפוליטי למען גמלאי ישראל, קשישיה ומקופחיה. חברתי למפלגתו של
רפי איתן ורציתי לפעול בכנסת למען הגמלאים, לאחר שבקדנציה הראשונה זכתה המפלגה להישגים. לצערי המפלגה לא זכתה לקדנציה נוספת כי היו אלו הגמלאים עצמם שהכריעו את תוצאות הבחירות ולא נתנו את קולם למפלגה".
בעקבות ספרה "מודעה בעיתון ושדים אפלים" ניתן להסיק אולי כי מדובר בסופרת דיכאונית הרואה את החיים בצבעים קודרים. פרופ' נורית גוברין, חוקרת, מורה, מרצה, ופרופסור אמריטוס בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, כתבה בביקורתה על הספר כי "זה ספר עצוב וקשה. ספר שבו העבר מתערבב בהווה ומגלה עד כמה רקמת החיים פריכה ושבירה, כציפוי דק העלול להיסדק". נתיב עירוני דוחה בחיוך רחב המתפשט על פניה על היותה רואה שחורות. "אני אדם משעשע. אפילו אומרים עלי שאני מצחיקה. ממש לא מבינים איך אני כותבת על שואה ושכול. עובדה, אני גם וגם. בימים אלו אני כותבת מחזמר בחרוזים מאוד מבדח". את זמנה הפנוי היא מעבירה בקריאה, בהצגות תיאטרון, בשחייה ומארחת חברים ומבשלת עבורם. "אין יותר מאושרת ושמחה ממני כשאני מבלה עם שתי נכדותיי המקסימות. בגלגול הבא הייתי רוצה ללמוד להחליק על קרח ולהשתתף בתפקיד ראשי במערבון סטייל קט בלו (לנתיב עירוני ניסיון קולנועי קודם כשגילמה תפקיד ראשי בסרט הישראלי "פרשת וינשל" בבימויו של אברהם הפנר-מ.ח.). אבל הכי הייתי רוצה שהספרים שלי יהיו כמו שרביט קסמים, או האצבע המאירה של - E.T., בסרטו של סטיבן שפילברג-שיגע בפצעים של הקוראים את ספריי וירפא אותם. נכון, קצת יומרני, אך אולי בכל זאת".
