שלוש אנדרטות מאוד ויזואליות שרבים חולפים על פניהן בכביש המהיר תל אביב-ירושלים אינן זהות ביכולתן לספר את הסיפור המזוהה איתן. רבים מודעים לקיומן. רבים יודעים שהן מציינות אירוע מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל, פריצת הדרך לירושלים. אבל לא בהכרח ברור להם מה מייצגת כל אחת מהן. האחת, היא שרידי המשוריינים שהשתתפו בהובלת אספקה לירושלים הנצורה במלחמת תש"ח, השנייה, אנדרטה שנבנתה כדי להנציח את פועלם של פורצי הדרך לירושלים, והשלישית, אתר שער הגיא - על המבנים העות'מאנים ששרדו במקום: החאן ומצודת הדרכים שהוקמו שם בשלהי המאה ה-19 - האמור להנציח את פועלם של לוחמי חטיבת "הראל". אנדרטה כאוביקט הנצחה אנדרטה היא אוביקט הנצחה הממוקם במרחב הפיזי. תפקידה להנציח אירוע/אישיות באמצעים ויזואליים, בדרך כלל בעזרת חומרים עמידים בפני פגעי מזג האוויר. אבל החשיבות שלהן כאוביקט הנצחה, טמונה בסיפור שהן אמורות לספר ובמיקומן בשטח. כאן טמון ההבדל התהומי בין שלוש האנדרטות שמספרות את סיפור פריצת הדרך לירושלים בקרבות תש"ח. בעוד ששלושתן מספרות סיפור הקשור לאותו אירוע, עוצמת ההנצחה של שרידי המשוריינים הפזורים בצידי הדרך באזור שער הגיא, גובר על שתי האנדרטות האחרות. והיא טמונה באותנטיות שלהם. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. לעומת אנדרטה זאת, שתי האחרות - החאן ומצודת הדרכים והן אנדרטת פורצי הדרך ומלווי השיירות לירושלים - לרוב אינן מזוהות כמייצגות אותו אירוע. היסטוריה וזיכרון: חאן שער הגיא הח'אן ומצודת הדרכים בשער הגיא נבנו בתקופת השלטון העות'מאני בסוף המאה ה-19, על הדרך המרכזית שהובילה מיפו לירושלים. מצודת הדרכים נבנתה כמגדל שמירה לדרך זו והח'אן נבנה כפונדק דרכים לצליינים בדרכם מיפו לירושלים. המבנים ההיסטוריים בשער הגיא מהווים נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית. עד כאן העובדות ההיסטוריות. מעבר לכך קיים הזיכרון הלאומי שלנו. שרידי המבנים העות'מאנים מציינים עד היום מיקום בשער הגיא, תזכורת לקרבות שהתנהלו במקום ושבהם הצליחה חטיבת "הראל" לפרוץ את הדרך לירושלים בשנים שלפני קום המדינה. מה שקרה לזיכרון במהלך הזמן שחלף מאז תש"ח, הוכיח שלא לעולם חוסן. הסיפור על חטיבת "הראל" שפרצה את הדרך לירושלים, לאחר כישלון בהשגת אותה מטרה בקרבות לטרון, איבד בהדרגה מעוצמתו. עם השנים, נתפסו שרידי המבנים העות'מאנים שבשער הגיא, תזכורת לימים עתיקים מתקופת השלטון העות'מאני. הסיפור המזוהה כאן עם חטיבת הראל הלך ודעך. ב-2011 קיבלה ממשלת ישראל החלטה ששיקפה את הצורך בפיתוח השטח, הקמת תחנת מידע אזורית, שיקום מבנה החאן ופעילות חינוכית בשער הגיא. החלטת הממשלה באה כהפתעה חיובית. התעניינות מחדש באירועים היסטוריים חשובים. אלא מה? בהחלטת הממשלה נקבע שיש להנציח במקום את זכרו של השר לשעבר והאלוף במיל. רחבעם זאבי ז"ל. עד כדי כך דעך הזיכרון והסיפור על אירועי פריצת הדרך והחטיבה המזוהה איתם. עמותת "דור הפלמ"ח" הקימה קול צעקה ותבעה ביטול הוראה זאת, ודרשה במקום זאת להנציח באתר את חטיבת "הראל", המזוהה עם פריצת הדרך לירושלים. את ההתנגדות להחלטת הממשלה מ-2-11, הפעילה עמותת "דור הפלמ"ח" בכמה מישורים. באתר עצמו הוקמו משמרות מחאה, שפעלו במשך שבעה חודשים בימי שישי עד שהשיגו את מטרתן. הוסכם רשמית בין קרובי משפחתו של רחבעם זאבי ועמותת "דור הפלמ"ח" ובאישור ראש הממשלה, שבמתחם שער הגיא (באב-אל-וואד) תונצח חטיבת "הראל" והוא יהיה מזוהה עם פועלה בפריצת הדרך לירושלים, ואילו זאבי יונצח באזור ברקן בתחום המועצה האזורית שומרון. אנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים ומלווי השיירות לא רחוק מהמבנים העות'מאנים שבשער הגיא, מתנוססת מעל הכביש המהיר אנדרטה שהוקמה מאוחר יותר ב-1967, "אנדרטת פורצי הדרך לירושלים". גם אותה ניתן לזהות ויזואלית תוך כדי נסיעה בכביש. אבל רבים טועים כיום בזיהויה כסמל לקרבות תש"ח ופריצת הדרך לירושלים. לדוגמה, דעה שגויה אחת ששמעתי, "זאת אנדרטה שהוקמה לזכרם של טייסי חיל-האוויר". מה כל זה אומר על כוחה של אנדרטה להעביר סיפור ומסר? האנדרטה האותנטית - שרידי המשוריינים מה שנגלָה לעיני הנוסע בכביש העולה לירושלים באזור שער הגיא היה בתחילה "גרוטאות. משאיות גדולות שנפגעו ממוקשים והושלכו לתעלה בצד הדרך" (מתוך: "Shalom means "Peace, מאת רוברט סנט-ג'ון, עיתונאי אמריקני, שביקר בישראל מיד לאחר ההכרזה על קום המדינה). תהליך הפיכתם של המשוריינים-גרוטאות אלו, לאנדרטה, התרחש מרגע שבו יצאו מכלל פעולה. המשוריינים הפכו כבר אז ל"שרידים קדושים", (עזריה, 2010), לא פינו אותם. ומרגע שנשארו שם כבר היה קשה לפנותם בגלל המשמעות ההיסטורית שיוחסה להם. אנשים הרגישו באופן טבעי שפריצת הדרך לירושלים הייתה אירוע חשוב, ומשום כך אסור לסלק את השרידים הללו בשום אופן. זאת למרות שכאשר נושא המשוריינים עלה לדיון בכנסת לראשונה בשנת 50' ראש הממשלה דאז, מר דוד בן-גוריון אמר, "לא כל ההצעה נראית לי. יש לסלק שלדי המכוניות, ובמקומות המתאימים יש להקים עמודי זיכרון". "כך נשארנו עם המשוריינים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אבל הם שם. הם זוכים למעמד קאנוני כמעט, בין השאר בגלל השיר באב-אל-ואד שמתאר את הקשר שלהם לסיפור הגבורה הדרמטי הזה. מרגע זה ואילך נעשה הניתוק שלהם מהמקום כמעט בלתי-אפשרי." (עזריה, 2010). שלדי רכבים אלו הפכו, אפוא, שלא במתכוון לאנדרטה, אולם שלא כמו אנדרטות רבות בארצנו הן היו לסוג מאוד מסוים של אנדרטה. "אנדרטה אותנטית". אומנם כל אנדרטה היא עדות לסיפור כלשהו שהתרחש בעבר. אבל "כוחם של המשוריינים, ככוחם של מגדלי-המים בנגבה, ככוחו של הטנק בדגניה, טמון בישירות שלהם. לא רק שהם עצמם היו עדים למתרחש, אלא שהם העדות עצמה. לא רק שהם מספרים את ההיסטוריה, אלא שהם חלק מההיסטוריה אותה הם מספרים!" (עזריה, 2010). שרידים אלו יכולים לספר את סיפור הקרבות בשער הגיא רק משום שהם היו שם. "הם אינם מספרים סיפור שמישהו ביקש מהם לספר. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא מילת המפתח כאן. הזיהוי החד-משמעי בין האירוע לבין השריד, בין השריד לבין מי שנפגש אתו ומקשיב לו, הוא הסיפור האמיתי. האותנטיות היא כמובן מילת המפתח כאן. המיקום אף הוא חשוב, שהרי עוצמת המשוריינים טמונה גם בעובדה שהם ניצבים בצד הדרך, ולא בתוך מוזאון, למשל, והאינטראקציה עימם מתרחשת במהלך הנסיעה לירושלים. האותנטיות היא, אפוא, כוחם האמיתי. והיא המאפשרת להם להיות איקוניים כל כך.