בדרום טוניסיה שבצפון אפריקה ישנו אי-מופלא וקסום - ג'רבה שמו. אי-בו הזמן כמו עמד מלכת שכן החיים בג'רבה איטיים מאוד. סבלניים ושומרים על מסורת עתיקה. ג'רבה מכונה גם האי המופלא. יש המסווגים אותו כפלא השמיני של העולם.
יהדות האי ג'רבה שבטוניסיה ידועה באדיקותה. יהודים הגיעו לטוניסיה עוד בימי שלמה המלך והתיישבו שם. בתקופת האימפריה הרומית היו בטוניסיה קהילות רבות שמספרם הגיע לפחות לכ-15,000 יהודים. וכן ידוע ששבטים מקומיים התייהדו וחלק מהם נלחם נגד כיבוש צפון אפריקה על-ידי הערבים.
הקהילה היהודית העתיקה בתוניס הייתה מסורתית ושמרנית מאוד. בידיהם נשמרו מנהגים שהיו נהוגים בארץ ישראל עוד מתקופת בית המקדש. ויש גם חלקים רבים נוספים שהגיעו מאוחר יותר לטוניס, כמו מגורשי ספרד. הם התיישבו בעיר הבירה טוניס, שם ניהלו חיים מודרניים יותר, דיברו בעיקר צרפתית ולא התחברו עם היהודים הג'רביים שנראו בעיניהם בגלל מנהגיהם הדתיים העתיקים, ככפריים פשוטים וחסרי השכלה.
והמסורת מספרת כי לאחר חורבן בית ראשון, כשהגלה נבוזארדן, שר צבאו של נבוכדנאצר את היהודים מארצם, הגיעו חלק מהם לג'רבה. בג'רבה ובכפרים הסמוכים לה שכנה קהילת יהודית מפוארת ועתיקה. על-פי המסורת הביאו עימם הפליטים דלת אחת מדלתות בית המקדש והיא נמצאת בבית הכנסת "אל גריבה". בבית הכנסת אלגריבה מציגים עד היום בפני המבקרים אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית הכנסת, שעל-פי המסורה, הובאה אף היא אז מירושלים. כמו-כן נמצא בבית הכנסת ספר התורה העתיק ביותר. היום אפשר לראות העתק מדויק של בית כנסת מופלא ויפהפה זה בעיר עכו.
האי ג'רבה נקרא גם "תרשיש". תרשיש לה מיוחסים אוצרות הזהב הידועים. וכן נקראת ג'רבה גם "אי הכוהנים", שכן על-פי המסורת תושביה הינם צאצאים מתקופת יהוידע הכהן. ואמנם כהנים רבים יש בג'רבה אך אין שם לווים.
ומדוע? מסופר שכאשר רצה עזרא הסופר לבנות את בית המקדש חיפש כהנים ולויים לעבודה הקודש. הלויים מג'רבה שאלו אותו: האם זוהי ראשית צמיחת הגאולה"? האם אתה מבטיח שנחזור ונשב לבטח בארץ? הרי התרגלנו למקום מושבנו זה ואיננו רוצים לעבור תלאות נוספות"
עזרא אמר שאינו יכול להבטיח. הם סירבו לעלות לארץ. על כך קיללם עזרא הסופר שלא יסיימו את שנתם באי וכך היה.
תקופת התיירות הגדולה ביותר באי היא בל"ג בעומר. אז מתקיימת ההילולה הגדולה לרשב"י ויהודים מכל העולם מגיעים לאי, בעיקר מצרפת, בה נמצאים רבים מיוצאי טוניס, להתפלל בבית הכנסת המיוחד.
ג'רבה הייתה מושא חלומותינו כילדים. חלמנו לבקר שם, לראות את בתיה המיוחדים, את האל-גריבה, את הים המדהים היפהפה, את האנשים המבוגרים היושבים על מפתן ביתם, כמו סבא רבא עקיבא שלנו. עיניהם נטועות בספר קודש שמולם ולעתים מרימים ראש ומביטים רחוק. מקום עתיק וקסום. לחוש את הזמן העומד מלכת. זה היה חלום חו"ל הראשון שלנו. אבל מאז נסענו לחולי"ם רבים ולג'רבה עדיין לא הגענו... וג'רבה בוודאי כבר אינה כפי שהיתה.
בג'רבה נשתמרו מסורות עתיקות יומין. את ההסבר לכך מצאתי בויקיפדיה: יהדות האי ג'רבה נחשבת לאחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. לפי מסורת מקומית, יהודים הגיעו לאי עוד בימי שלמה המלך יחד עם יורדי ים פניקים. וכן, לאחר חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) על-פי המסורת, הביאו עימם הפליטים לג'רבה דלת מדלתות בית המקדש. בבית הכנסת אלגריבה מציגים עד היום בפני המבקרים אבן ששולבה בתוך אחת מקשתות בית הכנסת, שעל-פי המסורה, הובאה אף היא אז מירושלים".
ומנהגי ג'רבה וחוויותיה היו שזורים בחיינו שלנו.
הכנסת אורחים
בילדותנו, מול צלחות הקוסקוס העמוסות כל טוב, המלוות בחתיכת עוף או בשר, סיפרה אימי שבילדותה נהגו היא ואחיה לאכול מיד את מנת הבשר. אורח עלול להגיע בהפתעה והם יצטרכו לתת לו את מנתם...
אבל בביתנו תמיד הוכנו לפחות 2 מנות עוף נוספות. למקרה שיגיע אורח. זה נשאר ממסורת שנהוגה הייתה בביתם שבטוניס. אנשים הרי לא התקשרו או סימסמו שהם מגיעים. נקישה בדלת ו"ברוכים הבאים!" חיבוקים ושמחה... וקדימה! אוכל...
היום יש להודיע על כל ביקור מראש. ארוחה? זה כבר ממש אקסטרא. בקושי עוגה לקפה...
ובבית הורי, כשרק הגיעו אורחים, עוד בטרם התיישבו, כבר ניגש אחד מהורי למקפיא לשלוף מה שיש כדי להכין סעודה. אם בשר, עוף או דגים. כמנהגו של אבי אבותינו, אברהם אבינו מכניס אורחים. מזל שלא החזקנו דיר כבשים. נשלפו ירקות, סכינים, סירים ותוך חצי שעה נמלא המטבח בריחות נפלאים.
כשהיה האוכל מוכן, הוזמנו האורחים אחר כבוד אל השולחן ובעוד אמי מגישה ממעדניה, היה אבי טורח בהעמסה לתוך צלחותיהם "תאכלו! תאכלו!"
צניעות
כילדה לא הורשתה אמי לצאת לבדה. רק ליד הבית שיחקה עם חברותיה. בכלל, בנות ונשים כמעט לא הביטו לגברים בעיניים. המבטים היו מופנים לצד תוך דיבור ורק נועזות במיוחד הביטו ישר בעיניים... היה לזה ביטוי בטוניסאית ששכחתי.
אמי עצמה מעולם לא פנתה לאבי בשמו. היא קראה לו "הוא". נזהרת לפנות אליו בלשון של כבוד. בטוניסאית זה נשמע אחרת.
מפאת צניעות וזהירות בשמירת העיניים, אמי וחברותיה, נשים בכלל, לא הלכו לבית הכנסת בטוניס. כל כבודה בת מלך פנימה. בבית. בית כנסת - זה היה מיועד רק לגברים בלבד. אני לא יודעת איך זה היום.
שידוכים
רבות מבנות דורה של אמי נישאו בגיל צעיר מאוד. החל מ-13. "המזדקנות" נישאו ביל 17... הנישואים הוסדרו על-ידי שידוכים, כמובן. אם על-ידי בחירת אם הבחור (הנער?) או שהנער שם עינו על מישהי. ופנה להוריו ש"יבקשו" אותה עבורו. אז הייתה מגיעה משלחת כבודה "דופקים בדלת" לבקש את יד הילדה.
"ואם היא לא הסכימה"? שאלנו את אמא. "מה היו עושים אז?" "לא חיתנו בכוח" אמרה. אבל חיוך בזוויות פיה. "מעט מאוד העזו לסרב להורים.. אם בכלל...."
רבים מהנישואים נערכו בין קרובי משפחה וזאת כדי להימנע מהתבוללות חלילה. זה היה מקובל מאוד גם בארצות גלות רבות אחרות וגם בארצות אירופה. החיים בין הגויים יצרו גדרות מאוד ברורים. על מה שלא הסתדר חלילה אני מניחה שלא סיפרו לנו.
"דופקים בדלת" "באו לבקש אותך" אלו היו הביטויים שהתגלגלו בביתנו בהגיענו לגיל הנישואים. כלומר, 16... אמי לימדה אותנו שכאשר מגיע הזמן ה"מכתוב" פשוט מגיע. מגיעה משלחת, דופקים בדלת, באים לבקש. מובן שאנחנו לא חיכינו לו ומצאנו את ה"מכתוב" שלנו בכוחות עצמנו... והרבה יותר מאוחר...
גמחי"ם
הגמ"ח הכי טוב הוא עזרה הדדית. את זה חווינו גם בבתינו שלנו. כשאישה ילדה - היו מגיעים לביתה משלוחים של מזון מבושל וטעים כמסורת טוניס. כך התמלא הבית בשפע רב. אבל היולדת בדרך כלל לא התפנקה. היניקה את התינוק, טעמה משהו. ויאללה - לעבודה. יש כביסה. יש ניקיון. מי תעז להתפנק במיטתה?
ובצער חלילה, הייתה תמיד מישהי בוחשת בסירים, מבשלת, נשים היו מגישות, מנקות. מהלכות כבתוך שלהן. מניחות ליושבים להתרכז באבלם.
בשמחות, להבדיל, כשהיה אירוע כלשהו למישהו - ברית, בר מצוה או חתונה, הרי שהייתה זאת תקופה של שמחה לכל המכרות. אם בהכנות בביתם. אם בעזרה בבית בעל השמחה. בעל השמחה זכה לארח בימים של טרום השמחה את כל נשות השבט על טפם. האורחות מבשלות, בוררות, מתבלות, אופות, מדברות וצוחקות. הבעל היה מגיע בסוף יום העבודה ממתין לאשתו ללוותה הביתה. ובדרך מפטפטים, מעירים ומבקרים. אח! רכילות מתוקה!
בכלל - האירוע היה משותף לכולם. היה צורך בכפר שלם כדי לקיים אירוע...
רק שמחות בעזרת השם!
