בתקופה ההלניסטית גדלה הקהילה היהודית במצרים שמרכזה היה באלכסנדריה באופן משמעותי. הקהילה הושפעה מהתרבות ההלניסטית אבל, רוב היהודים נשארו נאמנים לדתם ושמרו על קשרים הדוקים עם הארץ. מספר אלה שעזבו את הקהילה ונטשו את היהדות היה זניח.
מבוא - ראשיתה של התפוצה היהודית במצרים הייתה בימי המלך המצרי פסמתיך ה-2 (594-589 לפנה"ס). באגרת אריסטיאס סופר שצבאו של המלך המצרי כלל שכירי חרב יהודים שהתגייסו לצבא המצרי. כנראה, שעוד לפני חורבן ממלכת יהודה היו יהודים שהיגרו למצרים בשל קשיי פרנסה. הם השתתפו במלחמתו של המלך המצרי בכושים ולאחר מכן הוקמה ביב מושבה צבאית יהודית שתפקידה היה להגן על גבולה הדרומי של מצרים מפני הכושים. כתובת יוונית מאבו סימבל מאשרת שבחילו של מלך מצרים היו גם שמיים.
הגל השני של ההגירה למצרים ארע לאחר חורבן הבית הראשון (587 לפנה"ס). בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם, מושל יהודה מטעם השלטון הבבלי, ברחה מהארץ קבוצת יהודים ובתוכם הנביא ירמיהו. הנביא ירמיהו תאר בפרק מ"א, 16 את ירידת שארית העם למצרים. הגולים התיישבו במצרים התחתונה, במגדל ותחפנס, במוף (ממפיס) במצרים התיכונה ובפתרוס במצרים העליונה.
על-פי פפירוסים ארמיים מיב היו יהודים במצרים עוד לפני כיבושה על-ידי הפרסים ב-525 לפנה"ס. ביב הייתה מושבה צבאית של חיילים יהודים שעדיין התקיימה ב-400 לפנה"ס. יב נוסדה כמושבה צבאית של שכירי חרב יהודים כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית הראשון, על-ידי השלטון המצרי. היא המשיכה להתקיים כמושבה צבאית, כנראה, עד סוף השלטון הפרסי (333 לפנה"ס). תושבי יב עברו לאלכסנדריה.
הגל השלישי של ההגירה הגיע לאחר כיבושה של מצרים על-ידי הפרסים ב-525 לפנה"ס. על-פי אגרת אריסטיאס מספר המהגרים היה גדול. אבל, התפוצה היהודית במצרים בניגוד לתפוצה בבבל לא מלאה תפקיד תרבותי בעולם היהודי. לא קמו שם ישיבות בעלות השפעה בעולם היהודי.
התפוצה במצרים בתקופה ההלניסטית
בראשית התקופה ההלניסטית, לאחר חלוקת האימפריה של אלכסנדר מוקדון בין יורשיו, הדיאדוכים, הייתה מצרים תחת שלטון בית תלמי (301-198 לפנה"ס). בתקופה זו הייתה הגירה יהודית למצרים מארץ ישראל ויהודים התיישבו בעיקר באלכסנדריה ובחבל פאיום.
על-פי איגרת אריסטיאס תלמי ה-1 (323-283 לפנה"ס) הביא למצרים 100,000 שבויים מארץ ישראל. 30,000 מתוכם (הגברים) הושבו במבצרים והשאר נמסרו כעבדים לחייליו.
על-פי הסופר היווני הקטאיוס איש אבדירה תלמי ה-1 גם לקח לאחר קרב עזה למצרים את תומכיו (הקרב היה חלק מהמאבק על השלטון בארץ בין התלמיים לסילווקיים), וביניהם הכהן הגדל חזקיה, שהעדיפו לגלות מפחד נקמה על תמיכתם בתלמי. אין מידע על מספר היהודים במצרים. מספר יהודי אלכסנדריה היה על-פי הערכתו של אריה כשר כ-500,000. המרכז היהודי החשוב ביותר במצרים היה באלכסנדריה.
קיימת אי-בהירות לגבי השאלה אם היהודים שהיו לעבדים עדיין נותרו בעבדותם בימי יורשו, תלמי ה-2 (283-246 לפנה"ס). על-פי איגרת אריטיאס תלמי ה-2 (283-246 לפנה"ס) הוציא צו לשחרור העבדים היהודים. הוא נחשב לידידותי כלפי האוכלוסייה היהודית במצרים.
חסר מידע מימיו של תלמי ה-3 (246-221 לפנה"ס). בימי תלמי ה-4 פילופאטור (222-204 לפנה"ס) נוצר מתח ביחסים בין השליט התלמי ליהודים על-רקע המצב בארץ ישראל ומדיניותו הדתית במצרים. אבל, המתיחות הייתה זמנית.
חסר מידע מימיו של תלמי ה-5 (205-180 לפנה"ס). בימי תלמי ה-6 (180-145 לפנה"ס), לאחר שהשלטון על ארץ ישראל עבר לידי בית סילווקוס (198 לפנה"ס) השתפרו היחסים. הגזירות הדתיות של אנטיוכוס אפיפנס, הסילווקי בארץ ישראל הביאו לגל של הגירת יהודים למצרים. בין הגולים למצרים היו אנשי צבא וחוניו ה-4, בנו של הכהן הגדול בירושלים, חוניו ה-3. חוניו ה-4 קיבל רשות לבנות מקדש לאלוהי ישראל במושבה הצבאית היהודית, במחוז הליופוליס, בה התיישבו מרבית אנשי הצבא שהיגרו למצרים. מטרתו של תלמי ה-6 הייתה להשתמש בחוניו ה-4 בנו של הכהן הגדול מירושלים במאבקו נגד בית סילווקוס. אבל, הוא נהרג ב-145 לפנה"ס בקרב על אדמת סוריה. אבל, בית מקדש זה לא זכה למעמד מכובד אצל יהודי מצרים והם העדיפו לעלות לרגל לבית המקדש בירושלים.
הצבא היהודי בראשות חוניו ה-4 ובניו חלקיה וחנניה תמך במלכה קליאופטרה אלמנתו של תלמי ה-6 במאבקה נגד אחיו של המלך לאחר מותו של תלמי ה-6. לאחר הקמת ממלכת החשמונאים (142 לפנה"ס) סייעו בניו של חוניו ה-4 לחשמונאים מבחינה צבאית ומדינית. חוניו ה-4 היה בעל השפעה במצרים. בימי תלמי ה-6 פילומטור החלה, על-פי צ'ריקובר, הפריחה של יהדות מצרים והשפעתה גברה. באותם ימים התפשטו היהודים והתיישבו ברחבי מצרים. בפלוסיון הוקמה מושבה צבאית יהודית נוספת.
בסופו של דבר התפשרו שני הצדדים, וקלאופטרה נישאה לאחי בעלה שהיה לתלמי ה-8 (145-116 לפנה"ס) אוורגטוס ה-2. הקהילה היהודית מילאה תפקיד לא מבוטל במאבקי הכוח על השלטון ותלמי ה-8 העניק להם חנינה יחד עם שאר תומכי המלכה.
לאחר מותו של תלמי ה-8 ירשה אשתו את השלטון. בניו של חוניו ה-4 היו בעלי השפעה בתקופת שלטונה של קלאופטרה ה-3 (116-102 לפנה"ס). הם שכנעו אותה לוותר על שאיפתה לחסל את ממלכת החשמונאים בראשית שלטונו של אלכסנדר ינאי.
דורון מנדלס חילק את יהודי מצרים לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה כללה יהודים ששמרו על זהותם היהודית. הקבוצה השנייה,שעליה נימנה פילון האלכסנדרוני, ניסו למזג בין היהדות והתרבות היוונית מבלי לפגוע בזהותם היהודית ואילו הקבוצה השלישית ניסתה למזג בית היהדות ולבין התרבות היוונית והמצרית.
אלכסנדריה - ראשיתה של הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה על-פי יוספוס פלביוס(יוסף בן מתיתיהו) בימי אלכסנדר מוקדון שנתן ליהודים להתיישב בה, אבל באיגרת אריסטיאס אין איזכור לגל הגירה זה ולדעת אביגדור צ'ריקובר (Avigdor Tcherikover) יש להטיל ספק במהימנות הידיעה. הקהילה היהודית באלכסנדריה נוסדה בימי המלכים התלמיים הראשונים. ראשוני היהודים היו חיילים שכירים ושבויי מלחמה ששוחררו מעבדות. אבל, גלי ההגירה הביאו להתפתחותה של הקהילה בקצב מהיר. האפשרויות הכלכליות שנפתחו בפני היהודים הביאו ליצירתה של עילית של אנשי עסקים וכבר בראשית המאה ה-2 לפנה"ס הפכו היהודים לגורם פעיל בחיי הממלכה. יהודים התמנו למשרות בכירות בחצר התלמית ובצבא התלמי. השליטים התלמיים העניקו לקהילה היהודית אוטונומיה דתית-לאומית.
בתקופה ההלניסטית עברו יהודי אלכסנדריה שהשתייכו לעילית העסקים תהליך של התבוללות (אקולטורציה) ללא טמיעה (אסימילציה). בתהליך זה אימצו היהודים מרכיבים מסוימים מההלניזם כמו מעבר לשימוש בשפה היוונית בחיי יומיום וגם בבתי הכנסת, אימוץ שמות יווניים, אימוץ סטנדרטים הלניסטיים בספרות, אימוץ נימוסי חברה, לבוש וסגנון חיים, ואימוץ הארגון הקהילתי ההלניסטי. יהודים אלה התקרבו לעילית היוונית, והיו אף יהודים שזכו לקבל אזרחות של הפוליס ושלחו את בניהם לגימנסיון. בעיר צמחה גם עילית אינטלקטואלית יהודית שכתבה ביוונית ויצרה תרבות יהודית- הלניסטית.
איגרת אריסטיאס ביטאה, לדעת צ'ריקובר את שאיפתה של העילית למצוא דרך למיזוג בין היהדות להלניזם. באיגרת עשה המחבר מאמץ להוכיח שאין תהום פעורה בין היהדות להלניות ושהיהדות היא דת מונותיאיסטית-אוניברסאלית. הוא ראה בתרגום השבעים כרטיס כניסה לעולם התרבות היוונית והחברה היוונית וקבע שהתורה מגלה לעולם האלילי את יתרון היהודים על הברברים, כדי שהעולם ההלניסטי לא יכלול את היהודים עם הברברים. אבל, אריטיאס הטיף לאקולטורציה (התבוללות) כלומר לאימוץ התרבות היוונית אבל לא לטמיעה, כלומר לנטישת היהדות. נאמנותם של היהודים לתורתם תעלה את ערכם בעיני הגויים ויעודם הוא להראות לעולם ההלניסטי שלמעשה כולם, יהודים ויוונים משתחווים לאותו אל עליון וההבדל הוא בשמות בלבד. הוא אף מצא סימוכין לכך אצל הומרוס.
במקורות היהודיים יש עדויות על יהודים שהאימוץ של מרכיבים מסוימים בתרבות ואורח החיים ההלניסטי היה שלב מעבר לטמיעה (אסימילציה) שאליעזר בן רפאל (Eliezer Ben Rafael) הגדיר כויתור מוחלט על סימני ההיכר היהודיים וניתוק הקשר עם הקהילה. אבל, העדויות מעידות שמספרם היה זניח. מתוך 500,000 יהודים באלכסנדריה רק כ-300 ניתקו את קשריהם עם העם היהודי, על-פי מקבים ג'. הקהילה נהגה להכריז חרם ונידוי על אלה שהתנכרו ליהדותם (מקבים ג' ז' י"ד - ט"ו). אבל, הקהילה נותרה רובה ככולה ביהדותה (מקבים ג' ב' ל"א - ל"ג).
החברה היהודית באלכסנדריה כללה גם יהודים שהשתייכו למעמד הבינוני והנמוך. היו ביניהם סוחרים זעירים, בעלי מלאכה וגם פועלים. בניגוד לעילית הם לא נטו להתקרב לתרבות ההלניסטית ושמרו על אורח החיים היהודי המסורתי.
