יפה שלומוביץ מהלכת בדקויות שירתה הנעה בין העולם הרוחני והגשמי, בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, כאשר העולמות הללו נעים בגלגלת הזמן - שבין העבר להווה. בין הנעלה והנשגב לבין בור תחתיות של האופל.
אך השירה לעולם אינה תלויה בדבר וזורמת בהמשך כמים צלולים וזכים.
המשוררת חדת מבט בשירת האמת שבצקלונה. מסוגלותה להתהלך בין העולמות ולהשאר עם ראש על הכתפיים, מוכיח את יכולותיה לנווט נכון של ספינת חייה על מי מנוחות. כתיבתה על העולם הרציונאלי, מתבטאת בלשון שאין עמה כל קישוט או מטפוריקה לבד מעובדות מעשיות וענייניות העומדת על הפרק.
ראה פסוק מהשיר: "עזרי" (ע' 13): ..." שׁוּב סָתְמוּ שָׁרְשֵׁי הָאֶרֶז אֶת הַבִּיּוּב הַמֶּרְכָּזִי./כְּבָר יוֹמַיִם שֶׁהַמַּיִם לֹא יוֹרְדִים אֶצְלִי בַּשֵּׁרוּתִים"...
ברור שלסאטירי יש חלק אינטגרלי (בלתי נמנע), מהתרחיש והתפאורה. הווה אומר: ..." אֶרֶז מַרְשִׁים./הַגֹּבַהּ, הַצֶּבַע, הָעֹבִי שֶׁל הַגֶּזַע/ רַק הַשָּׁרָשִׁים"...
ללא ספק הנחרצות לפסוק באופן ישיר וחד בין 'העיקר' ל'טפל' הוא אבן הבוחן למעשיות המרשימה שבכתיבתה המובאת לא אחת בכפל לשון (ראה בהמשך): ..." עֶזְרִי בָּא/פּוֹתֵחַ/לֹא מֻטְרָד מֵהָרֵיחַ./מוֹצִיא, מוֹצִיא/וְאֵין לְזֶה סוֹף."... ניתן לחשוב שהמעשיות בטיפול במטרד הנקודתי, מגיע בפסוק זה לקיצו. אך לא כן. ההשלכות של הנזק שנגרם בביוב, מגיעות 'בהיפוך' אל התודעה. אותו 'עֶזְרִי' אשר בא לתקן את הנזק, רואה את מה שמכיל 'בור התחתיות' ונבעת: ..." יָא אֱלֹהִים, הוּא צוֹעֵק/עִם הָרֹאשׁ בִּפְנִים./אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַבּוֹר/הוּא מִסְתַּכֵּל אֵלַי מִלְּמַטָּה/עֵינָיו פָּנָּסִים/הַהֵד שֶׁלּוֹ חוֹזֵר אֵלַי כְּמוֹ מֵהָרִים/הִים, הִים, הִים."...
כך האיש ' עֶזְרִי ', מרים עיניו מחשכת הבור (בעודו מסונוור מקרני האור הנופלות עליו מלמעלה), והוא זועק את שם האל הכל יכול. הדי קולו נקלטים בתודעתה של בעלת הבית על נזקי הביוב. הסיטואציה הזאת מסייעת למשוררת לקלוט ולהבין עד מה 'רב' ועד מה 'קצר' יכול להיות הפער בין אי-הוודאות, לוודאות. בין החשכה ושאול תחתיות. לבין האור הנשקף מהאמונה בנשגב ובנעלה הישות העליונה שהוא אדון עולם השולט על פני כל, הוא זה המסתיר והמגלה נסתרות. ואין האדם הפשוט אלא כלי שרת בידיו.
כזאת אנו פוגשים בשיר נוסף: "רחוב מדרגות גן עדן, עין כרם" (ע' 14). בשיר הזה נמצא את אותן האלמנטים (הגלויים והנסתרים) שפגשנו בשיר הקודם. אלא שהפעם, נתעמת עם נושא שונה לחלוטין.
המשוררת מציגה בשיר שלפנינו את שורשי משפחתה ומקור הולדתה. ביהדות, המספר שלוש עשרה הוא מספר המסמל, מזל. ובהסתמך על מקור האמונה היהודית רשמה: ..."רַגְלַי הוֹבִילוּנִי בְּמוֹרַד הַמַּדְרֵגוֹת/שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה בְּמִסְפָּר/וְאֵיךְ קִפַּצְתִּי בִּקְלִילוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה/וְלֹא חָשַׁשְׁתִּי לְקִיּוּמִי כָּאן וְעַכְשָׁו/ וְהִמְשַׁכְתִּי לְדַלֵּג"...
הקטבים שלעיתים מתרחקים ולעיתים מצטלבים בשירתה, נגלים באותן פעמים שהכותבת מסירה מעטה של רובד אחד, על-מנת לגלות רבדים נוספים שהשלימה עם קיומם. קרי: ..."וְעִם כָּל מַדְרֵגָה שֶׁיָּרַדְתִּי/עָלִיתִי מַעְלָה מַעְלָה/עַד שֶׁעָטִיתִי עָלַי טַלִּית/בּוֹהֶקֶת פַּסִּים שֶׁל שֶׁמֶשׁ"...
(כמו שאותו 'עזרי' שצעק בשיר הקודם), כן עתה. המשוררת החווה את החוויה של ירידה במדרגות בקטנותה, הנה עתה בבגרותה, היא עולה במדרגות עם הכרה ותובנות בוגרות, באמונתה החזקה.
עצם עטית הטלית המסמן קדושה מעלה אותה לרף גבוה של העצמה. סנוור השמש (במקרה שלפנינו), מגיע מתוך הנפש בהארה פנימית אשר משרה עליה שלווה ושקט.
ברגע מסוים אנו חווים יחד עמה, כיצד כנף ציפור נעלמה (בתת-הכרתה), עוטה עליה תחושה שמימית בעולמה הפנימי. היא חופנת רגעי קסם בלתי נמחים אלו המהווים לדידה דימויים מופלאים על סביבתה הקרובה-הרחוקה. או אז פרי יצירתה נכתב בשפה פיוטית (ככתוב בהמשך): ..." מֵעַל כָּל הָעֵמֶק הַזֶּה הַתָּחוּחַ/
אֲנִי רְכוּנָה מֵעָלָיו/פָּנַי נִבָּטִים מִן הַשְּׁלוּלִית שֶׁנְּקְוְתָה בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ/
הַיּוֹרֵד בְּמוֹרַד הָהָר/וְכַמָּה נַחַת הָיְתָה לָהּ לָרוּחַ/שֶׁרִחֲפָה עַל פָּנֶיהָ/
עָשְׂתָה עִגּוּלִים עִגּוּלִים/שֶׁל מַיִם וְאוֹר"...
עולם הדימויים של המשוררת עוטף את העולם המעשי וברגעי התבשמות והתעלות שכזאת היא יוצרת 'יש מאין'. (ראה את פסוק המסיים של השיר): ..." וְלֹא הָיָה לָהּ וְלֹא כְלוּם/עִם הַהֹוֶה וְהַמִּתְהַוֶּה/עִם מַה שֶּׁהָיָה/וּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת."...
מכאן משתמע, כי ראיית התוצר המופלא של היצירתיות ככלל
בעולמה המטפיזי של המשוררת, מאפשר בידה לראות את 'הדרך'
באין ספור זוויות הבטה.
