המהפך שלא היה ולא נברא

דממה אפפה את שכונת ילדותי החיפאית בלילה של מאי 17, 1977. משפחות שלמות ישבו באלם מול המסכים הכחלחלים, ואמירתו של יצחק בן אהרון כי אינו מוכן לקבל את הכרעת העם רק ביטאה את תחושותיהן הקשות. בתוך שעות ספורות הודה מנחם בגין לאשתו, באצילות האישית האופיינית לו, והודה לה על חסד נעוריה אהבת כלולותיה לכתה אחריו במדבר הפוליטי במשך שלושה עשורים לפחות. ארבעים שנה אחרי הכרזתו של בגין, בנאום הניצחון, כי חל מפנה בתולדותיו של העם היהודי ובתולדותיה של התנועה הציונית, אני מבקש לעודד את מדוכאי הלילה ההוא ולחרב את שמחתם של צוהליו. מה לא נאמר על מהפך-שבעים-ושבע מפי משבחיו ומפי מלעיזיו, ורק דבר אחד לא נהגה במפורש: המהפך לא היה ולא נברא, וגם לא משל היה. ראשית - יכולתו של הליכוד להיות המפלגה הגדולה ביותר נבעה מכך שמפלגת העבודה קיבלה מהלומה מציבור בוחרים שהעדיף חלופה קרובה אליה. מצביעי ד"ש, שהחליטו ללכת עם ולהרגיש בלי, כלומר - לבחור ביגאל ידין איש מפלגת העבודה אך לחרוץ לשון למערך, לא העלו על דעתם שהם שולחים את מפלגת השלטון לספסלי האופוזיציה. ניתוח אמיתי של האלקטורט מלמד שבין הגושים לא הייתה אלא תנודה שולית של ארבעה מנדטים לכל היותר. שלטון הליכוד התאפשר, בין היתר, תודות לנדידתה של המפד"ל מגוש לגוש ותודות לכך שאריאל שרון, אשר לפני הבחירות הימר דווקא על חבירה עתידית למערך, באמצעות מפלגתו "שלומציון", מצא את ההזדמנות להתלכד לליכוד. שנית - מרגע שעלה, כביכול, בגין לשלטון, הוא החזיר את השלטון ישירות לבעליו הקודמים. מתוך ארבעה עשר שרי ממשלתו הראשונה חמישה הגיעו, בדרך זו או אחרת, משורשי מפא"י. לא בכדי בחר בגין במשה דיין כשר חוץ: היה זה איתות ברור לציבור הנאור המעניק לגיטימציה לשלטון, לפיו ההנהגה החדשה לא מחפשת הפיכה אלא דווקא המשכיות. שלישית - מי שבחר במנחם בגין, אשר כמעשה בן-גוריון בשדה בוקר, הצטרף כחבר למושב נאות סיני בפתחת רפיח, קיבל את בגין אשר בניגוד לכל הצהרותיו, עוד מימי תוכנית רוג'רס, וויתר על כל רגב אדמה. מי שבחר בראש תנועת בית"ר קיבל את המנהיג הישראלי הראשון אשר מחק לחלוטין את הציווי הציוני של טרומפלדור לפיו קו החריש הוא שיקבע את גבולות המדינה. מי שבחר במנהיג שקבע שיהיו עוד הרבה אלוני מורה, קיבל את ראש הממשלה אשר שרטט בהסכמי קמפ-דייויד את גבולות הקו הירוק. רביעית - מפלגת השלטון האמיתית, זו שמדיניותה מבוצעת על-ידי ידיים ימניות, מעולם לא נשארה מאחורי הקלעים. אם ניטול את תקופות ממשלות האחדות בישראל במהלך אותן ארבעים שנים, ונוסיף להן את תקופות שלטונה הרשמי של מפלגת העבודה, נמצא שלפחות בשליש מן הזמן מפלגת העבודה, זו שהפסידה כביכול, מחזיקה חזק בהגה השלטון. חמישית - מי שהפסיד אלקטורלית בשנת 1977 מצא דרכים אחרות להחזיר לעצמו את הפיקוד. המפסידים הגדולים של הלילה ההוא, אלו שמייצגים את הציבור שישב דומם והלום מול המסכים הכחולים, עברו דירה. הם עברו למקום שבו לא צריך להיבחר כדי לשלוט: התקשורת, האקדמיה, הביורוקרטיה הממשלתית, ויותר מכל - בית המשפט. מי שמחפש מהפכים פוליטיים במדינת ישראל, טוב יעשה אם יפשפש דווקא בשנה אחרת, 1992, שבה - הרחק מאותם מסכים, בהחבא אך בהחלטיות - קבע מי שקבע שבמדינת ישראל תהיה מהפכה חוקתית. אבל זהו תאריך אחר, ותהליך אחר, שאותו חוגגים מפסידי הלילה ההוא ללא כל תרועות ניצחון.