בניגוד לשמחה שאחזה בארץ לאחר ניצחונו של טראמפ בארה"ב, ניצחונו של מקרון בצרפת מהווה ממש אכזבה רבתי לישראלים רבים, כולל מובילי דעת קהל, בעיני עצמם או בעיני אחרים. כל-כך קיוו שלה פן הגזענית, האנטישמית, האנטי-ליברלית בעליל, היא זו שתנצח. זה טוב ליהודים. נדמה לי שהיה אפילו ח"כ מהליכוד שהזדרז להכריז על תמיכתו בלה פן. ככל הנראה, הוא לא היחידי שחשב כך אלא שאחרים התאפקו ולא השמיעו קול. או אז הגיעה הבשורה על נצחונו של מקרון בן ה-39 ועמה גם שטף הפרשנויות של מיני עיתונאים או מומחים ישראלים לצרפת. למקרא מאמריהם או משמע פרשנותם לא ניתן היה להישאר אדיש לכאב הרב שהסב להם ניצחונו של מקרון. מה לא אמרו עליו ומה לא המציאו כדי להצדיק את הערכותיהם? קטונתי להתמודד עם המומחים הגדולים הללו. עם זאת, ההיסטוריה הצרפתית אינה ממש זרה לי לחלוטין, וודאי לא העשורים האחרונים. אעז לחלוק על מיטב הפרשנים והעיתונאים המתיימרים לדעת את ה"אמת" על מה שקרה בצרפת בבחירות האחרונות.
אתחיל בעובדה מוצקה: מקרון, כאמור, הוא המנצח הגדול בצרפת. ניצחונו של מקרון הוא ניצחון השפיות, הליברליות, התקווה לעתיד טוב יותר. ניצחונו של מקרון הוא מכה אנושה לפנטיות, לגזענות, לאנטישמיות, לחונטה של חוליגנים שאת הונם הפוליטי עשו רק על-ידי זריית חול בעיני הציבור, בנטיעת שנאה יוקדת, בקידוש האפוקליפסה עכשיו, ולא פחות מכך באידיאולוגיה נאצית מובהקת. אלא שבישראל לא ממש התעניינו במועמדת לה פן והאידיאולוגיה הכוללת שלה ושל חבריה לדרך אלא לצעקותיה ומסריה האנטי איסלאמיסטיות ואנטי מהגרים. וכך כתב ארד ניר, פרשן ערוץ 2: "ההצבעה עבור
עמנואל מקרון הייתה גם הצבעת מחאה נגד ממסד פוליטי מסואב שהציבור בחל בו. עם זאת, זו הייתה מחאה אופטימית, מושיטה יד. כפי שהיטיב הוא לבטא בנאום הניצחון שהיה צנוע, עניו, לא מתלהם, עתיר תקווה ו
כבוד לאדם באשר הוא אדם. בשלוש מילים - נאום החרות השוויון האחווה. החרות מהפחד שהימין הקיצוני זורע בתרבות המערב. השוויון של כל בני האדם בפני המערכת הפוליטית והמדינית והאחווה הצורך לפעול יחד למען עתיד טוב יותר עבור כולם. כן, גם עבור פליטים נמלטים ואפילו "סתם מהגרים" שמחפשים עתיד טוב יותר". וניר צודק לחלוטין. מי שמצוי בהלכי הרוח בצרפת יודע שרבים מאוד מאזרחי צרפת מאסו בממסד הפוליטי אך לא מאסו בחירות, בליברליות, כלומר באותם ערכים ועקרונות שצרפת עצמה הייתה לערס היווצרותם. רוב הצרפתים הצביעו עבור אירופה המאוחדת למרות הנטיות הלאומיות והלאומיות החזקות למדי. כל התחזיות האפוקליפטיות שנשמעו בישראל על קריסת אירופה בעקבות ההגירה המוסלמית, על השתלטות הקיצוניות ורואי השחורות, כל אלה נמוגו עם בחירתו של מקרון. יש בצרפת פונדמנטליסטים רבים, רבים מאוד, גזענים ושונאי זרים אך אלה אינם הרוב. הפסדה של לה פן הוכיח זאת מעל לכל ספק.
כשהעובדות קשות לעיקול, עוברים למכות מתחת לחגורה כדי להצדיק את הטיעונים המטופשים. ערוץ טלוויזיה ישראלי בחר לעסוק בחייו הפרטיים של מקרון מאז פרשיית האהבהבים שלו עם מורתו ועד הנישואים עמה. נושא בלתי חשוב בעליל, ובלתי ראוי להתייחסות תקשורתית. כמו-כן, בערוץ אחר החליטו להטיל על תוכנית מכובדת לעסוק בעובדה שלמקרון בצרפת, למרקל בגרמניה ומיי בבריטניה אין ילדים ומה זה אומר על הפוליטיקאים החדשים. לא יאמן שתוכנית מכובדת, מנחה מכובד, עוסקים במשהו שאין לו כל קשר לתפקודו של מנהיג זה או אחר. אלא שהמטרה להשחיר את פני המנהיגים באירופה מקדשת את האמצעים. סביר להניח שאם לטארמפ לא היו ילדים, אף אחד בארץ לא היה מעז להקדיש אייטם לנושא כה מטומטם. החטטנות הזו בחייהם האישיים מאוד של מנהיגה או מנהיג, אם יש להם ילדים או לא, אם הם מבוגרים מבני/בנות זוגם, אם הם נשואים או לא, היא אינה יותר מאשר פרובינציאליות המעוררת סלידה.
צרפת לא תקרוס כפי שגרמניה או בריטניה לא יקרסו. ישנן בעיות קשות, מסובכות, אך גם מנהיגי המדינות הללו אינם טיפשים גמורים. עובדה היא שעמיהם, ברוב גורף, בחר בהם וככל הנראה, ימשיך לבחור בהם. לנו נותר להביט מן הצד, לא להיחפז בהערכות אפוקליפטיות נוסח מנהיגי ישראל, ולעקוב אחר ההתפתחויות. סביר להניח שגם בחופשת הקיץ הקרובה הרבה מאוד ישראלים יבקרו בצרפת ויגלו שהתחזיות השחורות אינן אלא פרי מוחם הקודח של מומחים למיניהם.
