בן-גוריון: "לא לפנות ישובים!"

היחסים בין היהודים ובין הערבים בגליל המערבי היו, כאמור, טובים יחסית, אף שבליל עלייתה של חניתה על הקרקע (ב-21 במארס 1938) תקפו הערבים את השכנים החדשים. מבצע הקמת חניתה הרשים מאוד את השכנים; יחידות יהודיות פיטרלו בסביבה, בראשותו של הקצין הבריטי אורד וינגייט, וחברת "סולל בונה" הקימה את "גדר הצפון" לפי הזמנת השלטונות הבריטיים. את כנופיות הערבים שניסו להרוס את הגדר הדפו שלוש מאות נוטרים יהודים, בפיקוד יהושע אשל, יוסף הכט, צבי קרול, אברהם ברקוביץ ומפקדי הפו"ש הצעירים, צבי ספקטור, יצחק הקר, אברהם נוריאל³ וישראל בן-יהודה (עבדו). הנכונות לקרב של ערביי הגליל המערבי פחתה מאוד.⁴ יוסף פיין מדגניה א',⁵ איש הפלוגה המקובצת שהקימה את חניתה, קשר את קשרי-הידידות הראשונים עם השכנים, והמוכתרים של חניתה ואילון, אמנון ינאי ודב ירמיה, הידקו את הקשר. בני שבט ערמשה ובני המשפחות הנכבדות, קטיט, ממלוק, פאעור וסרחן, קיבלו מידידיהם היהודים עזרה רפואית, עצות חקלאיות וסיוע בהברחות, וכשפרצה מלחמת-העצמאות לא ידעו רבים מהם להחליט אם כדאי להם להצטרף ללוחמים הערבים או לסייע ליהודים. אחדים מהם רקדו על שתי החתונות.⁶ את הכביש לחניתה סלל קבלן חיפאי ערבי, דיאב, על-פי הזמנת מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. מהנדסים יהודים המליצו עליו בפני פקידי המנדט. הכביש עבר בתוך שתים-עשרה חלקות שהיו שייכות לתושבי הכפר הערבי בצה. דיאב ופועליו הערבים סיימו את סלילת הכביש בפברואר 1948, בעיצומה של המלחמה (לאחר המלחמה שלחו חברי חניתה לדיאב, שכבר ישב בביירות, את הכסף שהיו חייבים לו.⁷ ערבים שהיו להם אדמות בין מצובה לחניתה עמדו לחתום על הסכם עם הקרן-הקיימת לישראל על הנחת צינור מים על אדמותיהם, בין שני הקיבוצים. התקפת לוחמי שישאקלי על יחיעם, ב-20 בינואר, הפסיקה את המשא-ומתן.⁸ חברי מצובה גידלו טבק בשיתוף עם שכניהם הבדווים: היהודים גידלו את הטבק והבדווים הכינו את העלים, ומכירת היבול לבתי-חרושת לסיגריות הייתה משותפת. לא מיידית הפסיקה המלחמה את שיתוף הפעולה הזה; בפברואר 1941 עדיין הביאו המשאיות של מצובה את יבול הטבק לבית-החרושת "מַסְפֶּרו" ברמת-גן. מא"ז מצובה' אריה בנאי' היה הולך מאוהל לאוהל ומשלם לראשי המשפחות הבדווים את הכסף המגיע להם. כשהתהדק המצור על הגליל "סחבו" ילדי הבדווים פירות וירקות מהכפר (הערבי) א-זיב, נתנו אותם למצובה במתנה וסירבו לקבל כסף."⁹ לפני המלחמה עמדו חברי מצובה לנטוע עצי-פרי, וכדי לחפור בורות בסלעים נדרש להם חומר נפץ. אריה בנאי ממצובה ורשיד תורפא מתרשיחא, רכבו על סוסיהם לכפר אכזיב (שהיה ידוע כעוין) וקנו מתושביו את החומר.¹⁰ עד פרוץ המלחמה נהגו חברי הקיבוץ לקנות מצרכי מזון בכפר בצה, ובחוזרם הביתה היו נוסעים באוטובוס לנהריה, הולכים ברגל מנהריה לבצה, ומשם נוסעים למצובה באוטובוס ערבי או במונית."¹¹

אחרי החלטת או"ם נעכרו היחסים. הערבים, אותם ששמרו על הידידות עם היהודים, היו מיעוט בגליל. אמנון ינאי, איש הש"י וקצין לתפקידים מיוחדים באזור, הציע למוכתר של בצה הסכם אי-התקפה. אחרי התייעצות עם נכבדי הכפרים סירב המוכתר, והציע לינאי לפנות בעניין זה – ובכל עניין אחר – לוועד הערבי העליון בירושלים. לנכבדי עכו ולאנשי עסקים לא מעטים בעיר היה כדאי לשמור על יחסי-הבנה עם היהודים. עכו חלשה על כל התחבורה מחיפה לגליל המערבי, ובעל חברת-האוטובוסים, תושב עכו, לא היה מעוניין בפגיעות הדדיות. ב-12 בינואר 1948 דיווח הש"י למשה כרמל: "אין ערביי עכו מעוניינים להתגרות ביהודים, ומייעצים לערביי מזרעה לא להתגרות בשכניהם בנהריה", ואחרי שלושה ימים: "ערביי עכו מעוניינים שהתחבורה היהודית תימשך. הם בטוחים שאם היא תיפסק תנותק עכו מכל הארץ."¹² יישובי הגליל המערבי מכרו בחיפה את תוצרתם וקנו בה מצרכים, לכן היו תושביהם מרבים לנסוע לחיפה. ארגון קניות ומכירות אזורי לא היה בגליל המערבי. ב"הגנה" נחשב הגליל המערבי לחבל בתוך נפת זבולון. כשהתארגנה ה"הגנה" לקראת המלחמה, בנובמבר 1947, הוכפף חבל זה למרחב חטיבת "לבנוני", ואחר-כך למרחב חטיבת "כרמלי", בפיקוד משה כרמל. הגדוד הפעיל בגליל היה גדוד 21, בפיקודו של בן-עמי פחטר, חבר חניתה. לפני-כן הוא היה מפקד נפת זבולון, ומטהו היה בקריית-חיים. פלוגה מגדוד זה, בפיקוד דויד וולפסון, פוזרה ביישובי הגליל העליון המערבי, עם פרוץ המלחמה. בתחילת שנת 1948 קיבל יעקב פונדק ("שועל") את הפיקוד על הפלוגה הזאת, שהייתה הכוח המגויס היחיד באיזור. אנשי היישובים היו כפופים למפקד החבל, יצחק אבני, חבר קיבוץ אילון. בימי המלחמה הראשונים לא העמיד משה כרמל את הגליל המערבי בראש סולם העדיפויות של החטיבה. מצבם של חיפה, העמקים, הגליל התחתון והגליל העליון המזרחי היה קשה יותר, והחטיבה נדרשה למלא שם משימות. הגליל המערבי היה עצמאי למדי.¹³ לפי עדותו של חבר חניתה, איתמר בן-ברק, נסעה מכונית של המשק, באמצע ינואר, מקריית-חיים הביתה, ללא ליווי.¹⁴ בחודשים שהיו עדיין שקטים יחסית לא התכוננו יישובי הגליל המערבי כראוי למלחמה, גם אחרי שפרצה. כשנקלעו למצור, הופתעו, וביקשו אספקה ועזרה מן החוץ. ביום שתקף אדיב שישאקלי את יחיעם (20 בינואר) נפגשו חברי חניתה, איתמר בן-ברק ואריה לוטן, עם משה כרמל, בחיפה, וביקשו ממנו אישור להניח בלילה צינור תחת כביש הצפון, כדי להעביר מים ממצובה לחניתה. הם סיפרו לכרמל על החלטת אסיפת החברים, לא לפנות את הילדים למרכז הארץ, ושאלו: מה יהיה? "כל עוד המלחמה נמשכת עלינו לעמוד בכל נקודה." ענה כרמל. "בהשוואה למקומות אחרים – הרי ירושלים, הנגב והגליל העליון, מצב הנקודות בגליל המערבי אינו רע בנשק ובאנשים, וגם המרחק לא גדול, ואנו מתגברים עליו בסיורים. לכן יש להמשיך כמו שאנו עושים כיום." ובדיוק אז בא רץ ממפקדת החטיבה, ומסר לכרמל פתק: יחיעם הותקפה. השיחה נפסקה והמח"ט מיהר למפקדתו.¹⁵

"גדוד הירמוך השני" של אדיב שישאקלי הסתנן לגליל המערבי בסוף דצמבר ובתחילת ינואר, ויחידה מגדוד זה הייתה יורה על מכוניות של יהודים. ב-6 בינואר תקפו ערבים ביריות ובאבנים שני יהודים שנסעו על אופנוע מחיפה לנהריה. יוסף פוגל נהרג. שמואל כץ נפצע קשה וברח לקיבוץ עין-המפרץ. האופנוע נשדד.¹⁶ ב-13 בינואר הודיע סרג'נט-נוטרים דרוזי מעכו, לש"י של חיפה: כאלף לוחמים חונים בעכו. לש"י הארצי נודע שקצינים גרמנים ופולנים מאמנים את חיילי "צבא- ההצלה".¹⁷ באותו יום נורו חברי יחיעם ומשמר-הים שעבדו בשדותיהם, ומכוניות של יהודים שנסעו על הכביש בין חיפה לנהריה. בחילופי יריות סמוך למשמר-הים נהרג איש הפלמ"ח, שאול עזרא, ונפצע מאיר גלמן. שוטרים בריטים, ממשטרת שפרעם הערבית, חשו לעזרת משמר-הים, גירשו את אנשי "צבא-ההצלה" מעמדותיהם הסמוכות לכביש הראשי, והרגו שלושה מהם. שוטרים בריטים אחדים נפצעו. הפיגוע עורר סערת רוחות בעכו. הנכבדים גינו אותו, והתושבים, שפחדו מפעולת-גמול דרשו לחקור: מי נתן את ההוראה. למחרת ירו חיילים מגדוד 21 של חטיבת "לבנוני" על אוטובוס ערבי, שנסע מחיפה לעכו, והרגו ארבעה מנוסעיו.¹⁸ מטכ"ל ה"הגנה", מטה הפלמ"ח ומפקד "לבנוני", משה כרמל, לא הסתפקו בתגובה הזאת, ויזמו שתי פשיטות. יחידה מגדוד 21, בפיקוד יוסף האס, פשטה על הכפר תמרה בלילה שבין 19 ל-20 בינואר, הרגה שניים מתושביו ופצעה שישה, מהם שניים קשה וארבעה קל. גרשון גנזר נפצע בהתקפה ונפטר אחר-כך מפצעיו.¹⁹ בו בלילה פשטה יחידת פלמ"ח, בפיקוד פנחס זוסמן (סיקו) על בניין דו-קומתי של ערבי נכבד, חנא סטיפני, ליד שפרעם. על-פי הידיעות חנו בבית זה אנשי "צבא-ההצלה", לרבות שלושה קצינים: עירקי, גרמני ויוגוסלבי. ברשותם היו מכונת-ירייה, שלושה מקלעים ונשק אישי. כוח בפיקוד נועם פסמניק, וחבלנים בפיקוד ינון עזרוני הגיעו למרחק עשרים מטרים מהבניין, ואז נורתה עליהם אש חזקה. "סיקו! עזרה! אנחנו בגיהינום!" צעק עזרוני. לוחם מחוליית הפורצים רץ אל תוך האש, אסף רימונים, חזר סמוך לבניין, זרק את הרימונים על היורים וחילץ את הפורצים והחבלנים. המשימה – פיצוץ המבנה – לא בוצעה. אחד מן הלוחמים, יורם בן-ישראל, נהרג, ורבים נפצעו. אחרי המלחמה קיבל הלוחם-המחלץ את אות-הגבורה.²⁰ _______________ בשבוע הבא: פיצוץ ביתו של אחד ממנהיגי הערבים בגליל המערבי, שהיה בקשרים טובים עם יהודים, החריף מאוד את העימותים שם; חדירת "צבא ההצלה" לגליל המערבי הוסיפה שמן למדורה; סעיף שנוי במחלוקת בהסכם בין יהודים לערבים היה הרקע לאסון שיירת יחיעם.

1. אצ"מ 25/9344 5S, פרוטוקול דיוני ועד הביטחון מ-4 בדצמבר 1947; מכתבו של איתמר בן-ברק למחבר. 2. ראיון עם יצחק אבני ב-18 בינואר 1981 3. שלושתם נספו בין כ"ג יורדי הסירה. 4. ראה: חניתה, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, תרצ"ט; יצחק הינברגר, "חמתה", החוג האזורי לידיעת הארץ של המועצות סולם צור וגעתון 1978; ברכה חבס (עורכת) הגודרים בצפון, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל, תרצ"ט; אליהו בן-חור, לצאת את הגדר, מערכות 1986. 5. אביו של האלוף מוטי הוד שפיקד על חיל-האוויר במלחמת ששת הימים. 6. חניתה, שם; ראיון עם אמנון ינאי, רב-שיח בהשתתפות דב ירמיה, דב שיבא, ענה בן-עזר, איתמר בן-ברק ויעקב בורשטיין, בחניתה, ב-23 בנובמבר 1981 7. הראיון הנ"ל עם איתמר בן-ברק. 8. שם, שם. 9. ראיון עם אריה בנאי, ב-19 בפברואר 1981. 10. שם, שם. 11. הראיונות הנ"ל עם איתמר בן-ברק ועם אריה בנאי. 12. א"צ, ידיעות טנא, 12 בינואר 1948; א"צ, דוח מחיפה, 11 בינואר 1948; אמנון ינאי, שם. 13. ההערכות מבוססות על ראיונות עם מפקדים במפקדת חטיבות "לבנוני" ו"כרמלי", בגדוד 21 ובחבל הגליל המערבי: סדרת הראיונות הנ"ל עם מוטה כרמל, דב צסיס, גדעון גלעד וצבי בן-ארי; הראיונות הנ"ל עם יצחק אבני, אריה בנאי ואיתמר בן-ברק; ראיון עם יעקב פונדק ב-21 בפברואר 1978; סדרת ראיונות עם יהודה רשף ב-1981; ראיון עם ירמיהו אפלבוים ב-18 בינואר 1981; ראיון עם דב נאמן ב-23 בינואר 1981; ראיון עם בנימין בן-ברק ב-25 בינואר 1981; הראיון הנ"ל עם יוסף האס. 14. בן-ברק, שם. 15. בן-ברק, שם. 16. ראיון עם כתריאל רויזמן ב-13 בינואר 1981. 17. א"צ, ידיעות טנא, 16 בינואר 1948. 18. א"צ תיק גדוד 21. 19. א"צ, ידיעות טנא מ-20 בינואר 1948; 0537/3855 CO; צדוק אשל, "חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות", עמ' 41-40; הראיונות הנ"ל עם יוסף האס וראובן ויצ'ריבר. 20. א"צ. ידיעות טנא מ-20 בינואר 1948; א"צ, ידיעות טנא, 21 בינואר 1948: ראיון עם ינון עזרוני ב-12 בפברואר 1981; ראיון עם אברהם אביגדורוב, ב-14 בדצמבר 1981.