מרדכי ליפמן
אודה על האמת, מאז ראיתי את הידיעה בעיתוני יום שני, השבוע (15.5.17), כולל צילומי אוויר שהפיצה מחלקת המדינה האמריקנית, נשתבשו עלי מחשבותי... את הרהורי אני מבקש לשתף עמכם, חמשת הקוראים הנאמנים שלי.
שכן שאלת השאלות היא: האם המשטר הערבי/מוסלמי מסוגל בכלל לפתח משטר דמוקרטי, כן, כזה האופף אותנו כאן בישראל (ושאנו בזים לו ולא יודעים להעריך אותו), עם כל ההתקוטטויות שלנו, עם הפה הגדול של הישראלי הממוצע? או שמא לנצח זהו גורלו של העם במדינה ערבית, גורלה של כל מדינה ערבית, גורלו/מסלולו של כל שליט הקם בה לשלוט עליה ועל העם השוכן בה? האם לנצח יהיה זה גורלם? אולי בכל זאת מזומן להם גורל אחר?
הסיפור על הקרמטוריום (מסתבר שיש שם כמה מהם), לא יוצא לי מהראש.
מדוע לא צמח עד כה בשום מקום בעולם המוסלמי /ערבי משטר דמוקרטי? היחיד שנבט ואף שגשג היה זה שבטורקיה לאחר מהפכת הדמים של גנרל מוסטפא כמאל אטאטורק.. אולם גם הוא כנראה הולך ומושמד על-ידי המשטר החדש שקם שם.
כבר למדנו כי הרטוריקה הערבית מרשה לעצמה לא להבחין בין אמת לשקר, כאשר הדבר משרת את מטרותיה. זה אולי לא תואם את עקרונות הפוליטיקלי קורקט המסואבים. את ה-פייק ניוז המקולל, אבל שורשיו מצויים במקום אחר: במבנה המשפחה הבסיסי של המשפחה הערבית/המוסלמית. המבנה הפטריארכלי. זה המבנה הקובע באופן נחרץ את מקומו של הגבר, כשליט טוטאלי במשפחה זו. זו הבבואה, המולקולה היסודית, זה ה'שטנץ' הבסיסי. על פיו יישק כל דבר. אני מדגיש: כל דבר.
משפחה גרעינית זו, בה האישה נדחקת למעמדה, השולי שבשוליים, ובחלק מהמדינות אף מונצח מעמד זה בחקיקה, ואף על-ידי הטלת מום כבד בנשים בילדותן, לא תצמיח בשום פנים ואופן משטר דמוקרטי.
לפני מספר שנים הופיעה על במותינו, כאן ובמערב, אישה מופלאה: איאן חירסי עלי. היא פרצה לכותרות (ולתודעה) הבינלאומית, בעקבות שחיטתו במרכז אמסטרדם, של חברה לחיים, תיאו ואן גוך (כן, הוא קרוב משפחה של ה-ואן גוך ההוא...), בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שהפיק. הסרט מבקר בחריפות את האיסלאם. אישה נדירה זו, אף היא קורבן למילת הנשים המזוויעה, נולדה בסומאליה, מדינה מוסלמית למהדרין, מוכה ושסועה, רחוקה מכל אופק של דמוקרטיה. איאן עשתה מסלול דמיוני ממש כאשר היגרה להולנד, למדה באוניברסיטה והפכה לדמות ציבורית שם. נבחרה לפרלמנט ההולנדי (!), וזומן לה מסלול פוליטי-ציבורי נדיר, אבל התבטאויותיה נגד היחס של האיסלאם כלפי הנשים, כולל ספר רב תפוצה בשם 'כופרת', שכתבה ואשר תורגם לעשרות שפות, הפכו אותה למטרה. היא אויימה אין ספור פעמים. ואחרי רצח חברה נאלצה להגר לארה"ב. הספר אגב מומלץ מאוד לכל מי שמצא עצמו מקמט את מצחו בדאגה, כמוני, לכל אשר אירע בדמשק.
ועוד הערה: אני ממליץ לצאת מהר מן האשליות. התנהלות המשטר בדמשק, לא תזיז לאיש. בטח לא לאו"ם, הלא הוא השמום הידוע. לא תזיז לאלה שהם אלופי הפוליטיקלי קורקט בין היהודים ולבטח בין הערבים שזכו כאן במתת אלוה המושמצת כל כך על ידם. לא תזיז לאלה שהם אלופי "זכות הציבור לדעת", לא תזיז לאלה שהם אלופי הפייק ניוז, להפך. העולם יעבור מהר מאוד לסדר היום. עוד לפני שמישהו יספיק לומר "ג'ק רובינסון"... אבל עלינו מוטלת החובה לשקול שוב האם ראוי שנתערב בנעשה בסוריה ובמיוחד, לשקול שוב את צעדינו ביחד לדרישה שהעולם יכיר בסיפוח הגולן לישראל. עכשיו. לא מחר!
