רקע לסיפור האסון
בשנת 1958 עלתה על הקרקע באזור נאות הכיכר ליד סדום, סמוך לנחל אמציה, קבוצת מתיישבים פרטית "קבוצת נאות הכיכר" והקימה במקום באישור משרד החקלאות וגורמים ממשלתיים נוספים סוג של חווה חקלאית שכללה גידול בקר, מטע תמרים ועוד. בעיתונות דאז, כונתה החווה "חוות הבוקרים". כמה מהצריפים ב"חווה" הוקמו סמוך למצוקים גבוהים אולי "כדי להציל" (מלשון צל) את הצריפים. בשל משברים חברתיים, כלכליים וסיבות נוספות, התפרקה הקבוצה ובסוף שנות ה-60 נטשה את המקום תמורת פיצויים שניתנו לחבריה. ב-1969 הועבר המקום המפונה על צריפיו ומתקניו לרשות הנח"ל לצה"ל. כעבור מספר חודשים בתחילת 1970 הקים צהל בשטח החווה המפונה מחנה צבאי - נקודת משמר להגן על הגבול עם ירדן בערבה שהיה באתה עת גבול "חם" (ירי קטיושות, חדירות מחבלים מיקושים). רוב החיילים במחנה היו חילי סדיר אנשי חטיבת הנח"ל חלקם מיחידות אחרות, בני מעוטים ויחידות נוספות. לימים יקרא המחנה "מחנה נאות הכיכר".
חיילי המחנה בנאות הכיכר השתמשו בצריפים שהשאירו במקום חברי קבוצת נאות הכיכר ובמבנים טרומיים שהובאו למקום. אחד הצריפים במחנה ש"ירש" המחנה הצבאי מקבוצת חוות "נאות הכיכר" היה צריף מוארך שגגו עשוי פח. הצריף נבנה מתחת למצוק שגובהו כ-10 מטרים ושימש מטבח, חדר אוכל ושק"ם של היחידה. בצריף זה התרחש האסון הנורא.