גם בשבת זו אנחנו קוראים שתי פרשות, בְּהַר סִינַי ובְּחֻקֹּתַי, שבהן חותמים את ספר ויקרא. הפרשה הראשונה מסתיימת בפסוק (ויקרא כו): [ב] אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי, ה'. הפרשה הזאת גם פותחת בדיני שבת - שמיטה, שַׁבַּת הָאָרֶץ (פרק כה): ...כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. [ג] שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. [ד] וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. בשַׁבַּת הָאָרֶץ אנחנו מחויבים רק בארץ ישראל, ובשבת השבועית, כמו גם בשבתות המועדים, אנחנו מחויבים בכל מקום בעולם. המעניין הוא ששתי השבתות מוגדרות בתורה כשבתות של ה', כמצוטט לעיל.
השבתות הן של הקב"ה אבל הוא נתן אותן לנו. ליתר דיוק הוא הפקיד אותן בידינו. הן שלנו, אבל לא במובן זה שנוכל להחליט לעצמנו מה מתאים או לא מתאים לנו לעשות בהן. הן שלנו ככלי שבאמצעותו אנחנו עשויים להתקרב אל ה' עד לרמה של התקרבות בן קטן לאביו. שבתות ה' נועדו גם להזכיר לנו שלא אנחנו בעלי הבית על הזמן אלא הקב"ה, והמצוות שבהמשך הפרשה מחדירות בנו רעיון זה יותר ויותר לעומק. כי הפרשה מלאה במצוות שונות שתכליתן הגלויה היא הפנמת הרעיון שאנחנו פה - בעולם הזה בכלל ובארץ הזאת בפרט - כאורחים בלבד, ובעל הבית האמיתי הוא הקב"ה. כמו למשל: [לה] וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... [לו] אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית...
וכך גם ביחס לשליטה שלנו בארץ. זה מתחיל בתזכורת: [לח] אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים. הקב"ה נתן לנו את זכות השהות בארץ בתנאים מאוד ברורים וחלק מהם כתובים בפרשה הזאת - בין הציוויים על השבתות, אם כי לא בלשון של תנאי. בפרשה השנייה שקוראים השבת, הסגנון משתנה וההתניה ברורה (פרק כו): [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וכיצד מתמודדים עם אויבים מן החוץ? על כך מבטיחה התורה בפרשת השבוע: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.
לחזור לערבות ההדדית
ואם בכל זאת מישהו ינסה לתקוף, מבטיחה התורה שהניצחון יהיה מוחלט ובדרך נס: [ז] וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב. [ח] וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה... מושלם. אז מדוע זה לא עבד? מדוע נכשלנו פעם אחר פעם? האמת היא כמובן שהתורה צפתה אפשרות כזאת מראש ובפרשת השבוע היא מזהירה מפניה. השאלה היא, מהו התהליך הנפשי שדוחף אותנו לצעוד בנתיב החורבן שהוזהרנו מפניו? התשובה קצת מורכבת כמובן ואינה ניתנת למיצוי במסגרת זו, אם בכלל. עם זאת, מכיוון שההיסטוריה חוזרת על עצמה - בלבושים משתנים בהתאם לזמן ומקום ההתרחשות - אפשר להתבונן באירועים עכשוויים ולהסיק מסקנות, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד לבוא.
דומה כי המכנה המשותף למה שהתורה מזהירה מפניו בחומרה יתרה בפרשות השבוע הוא הנטייה הטבעית לאדם לבחור לעצמו, מדעתו, נתיבים שיובילו אותו למימוש יעדיו שגם הם, היעדים, הם פרי דמיונו. כדי להינצל מנטייה זו התורה מדריכה אותנו לבחון כל צעד אל מול הרצון העליון המפורט בפרשות השבוע, כאשר הרצון הזה מבוטא באופן כללי: בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, ובאופן פרטני, בכל המצוות המפורטות בפרשה. כי כשאדם או קבוצת בני אדם מובילים עצמם לחורבן, בדרך כלל הם אינם עושים זאת במכוון. אולי הם אפילו בטוחים שהנתיב בו הם צועדים מוביל דוקא לפריחה ושגשוג. מזהירה התורה ואומרת כי הדרך הרוחנית לשגשוג גשמי היא אחת ורק בה יש ללכת.
ותנאי מרכזי בדרך לשגשוג הוא הערבות ההדדית, הדאגה והפעילות המעשית של יהודי לטובת רווחתו של יהודי שני. מכאן האיסור לקחת ריבית ומכאן גם שמיטת כספי הלוואות בשמיטה וחזרת קרקעות לבעליהן ביובל. אבל כשיהודים משקיעים מאמצים רבים להזיק ליהודי שני, ברור שהמגמה שלהם היא חורבן. הם רק חיים באשליה שהחורבן יהיה של הזולת, לא שלהם. וכשהמדינה לא עושה כלום כדי לבלום אותם, ובקטעים מסוימים אפילו משתפת איתם פעולה, זה יכול להסביר את אזלת היד השלטונית אל מול הפגיעות הרבות ביהודים רק מפני שהם יהודים. ברוך השם שכבר מתקיים בנו הפסוק: [מב] וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.
