״שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלוהיך, במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא יראה את פני ה׳ ריקם״. כך נאמר לנו בספר דברים ט״ז:16.
שלוש פעמים בשנה... במקום אשר יבחר, קרי בירושלים בירת ישראל.
לפני עשור בדיוק הייתי בירושלים ביום חגה. הייתי מוזמן עם יקירי ירושלים לכנסת, ושם למדתי מפיה של יושבת-ראש הכנסת וממלאת-מקום נשיא המדינה על קשיים בעיר עצמה, כמו גם על כך שלמעלה ממחצית בני הנוער בארץ לא ביקרו בבירתם ולו פעם אחת.
הכיצד יכול להיות, שאלתי פעם אחר פעם. בארץ בכדי להגיע לירושלים וליהנות מזיו פניה לא נדרש הרבה - הופה על האוטובוס, כרטיס מוזל לנוער (כמו גם הנחת הלוך-ושוב), ומכל מקום בארץ מגיעים לירושלים הבירה (אם הם היו מבוגרים יותר, הייתי מרחיב על השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית בירושלים, המזכירים את צריפין של הבריטים ומחנות צה״ל שהיו שם אחר כך, אך לא זה המקום וגם לא זה הזמן).
לא צריכים לעלות לירושלים דוקא לבקר בכותל, אם כי הדבר מומלץ ביותר. ניתן להגיע לבירה בכדי לראות סרט, להשתתף בפסטיבל מוזיקה, לראות הצגה או עבור המון סיבות אחרות, העיקר לנשום מלוא הראות מאותו אוויר הרים צלול כיין, מקום בו שיחה לקב״ה היא שיחה מקומית, ואנחנו קרובים, פיזית ורוחנית, לקדוש ביותר לנו.
חיים בנפרד
למעלה ממחצית הנוער בארץ לא היו בירושלים ולו פעם אחת, וכתוצאה מהתדהמה שהשתלטה על כלל האוכלוסייה למשמע עובדות אלו, התחילו תוכניות שונות, כך שכל תלמיד בישראל יבקר בבירה, כל חייל גם כן ואח״כ, באוניברסיטה, תהיה הזדמנות שלישית. שלוש פעמים בחיים, לבקר בעיר הבירה.
הייתה בעיה מאוד רצינית לא פחות מהקשר הרופף, הווירטואלי למעשה, בין אזרחי מדינת ישראל לבירתם הנצחית. אותה תקווה בת אלפיים שנים שאנו שרים על ״ארץ ציון וירושלים", התגשמה והפכה למציאות, מציאות הנוגעת-נושקת לחיינו, ואנו בשלנו, חיים בנפרד, לא ממש נוגעים. בירושלים ניתן היה למצוא שלושה מגזרים: יהודים דתיים, ערבים וחיילים. כך לפני עשור בדיוק. שלוש אוכלוסית, ועם ישראל המדיר רגליו דרך קבע מעיר הבירה.
נאמה אז
דליה איציק ואמרה: ״חיזוק מעמדה של ירושלים חייב לבוא לידי ביטוי בחינוך, בקשר שיש ליצור בין כל ילדה וילד בישראל לעיר. לצערי אני פוגשת תלמידים מרחבי הארץ שלא ביקרו בירושלים מעולם. כואבת יותר העובדה שיש גם חיילות וחיילים כמותם. אסור לנו להשלים עם תופעה שכזו. הקשר של כל אחד ואחת מאתנו לירושלים הוא תנאי למחויבותנו האישית והלאומית גם יחד לבירת ישראל. ביום חג זה, כמו בכל שאר ימות השנה, נשוב ונתחייב: 'למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט׳ (ישעיה ס״ב:1)'".
דליה איציק נגעה בנקודה נוספת: ״עלינו להשקיע בירושלים, להפוך אותה לאבן שואבת לעשיה, ליצירה, לפתוח ולהשקעה. הפוטנציאל האיכותי קים כאן״. כך מבת ירושלים לפני עשור שנים בדיוק.
פני העיר משתנים. ראש העיר חולם ומתכונן (ומכשיר את השטח ממש) להיות ראש ממשלת ישראל, ובינתיים תוכניות בניה אדירות מפארות את כתלי משרדיו. אך אם לפני עשור בעיות ירושלים היו פנימה במדינת ישראל, הבעיות היום חריפות פי כמה וכמה, ועיקרן באותו זמן לפני עשור וחוסר המעש מאז.
אותם תלמידים שלא ביקרו בבירתם ולו פעם אחת גדלו ובגרו, ואולי אף זכו לעלות לירושלים, אך כשהלב אינו איתן, כך גם המסר שאנו משדרים כלפי חוץ. והחוץ קולט ורגיש עד מאד, גם אם לנו נדמה ונראה שהכל איתן ושחזקים אנו מאי פעם בעבר.
זירת המאבק לגבי עתידו של העם היהודי עברה מארץ ישראל לתפוצות. פעם היו אלו מלחמות עקובות מדם, אך נזכור שמאז מפלת מלחמת יום הכיפורים, לא נטלנו חלק במלחמה רב חזיתית. אכן, מדי שנתיים לערך מתלקח המצב בעזה, וכמו סיר לחץ צריך לשחרר קצת מהלחץ לשנתיים הבאות. אך עבור הדור הנוכחי, ישראל הייתה תמיד ותמיד תהיה, מדינה חזקה, משגשגת, תורמת ובונה. עבורם אנחנו כמעט מעצמת על.
נראה שאויבינו הבינו זאת גם הם, ובעוד הם לא מפסיקים להתחמש בכל החזיתות, לאגור מצבורי ענק של נשק מתוחכם יותר ויותר, ולפתח אמצעים חדשים להפתיע אותנו (דוגמאת מנהרות התופת מהן התעלמנו עד שיצאו האויבים מבטן האדמה בכדי להכות בנו), הם פועלים בחזית התודעה הבינלאומית.
כאן, כתוצאה ישירה מפעולותיהם, מאותו כרסום בלתי פוסק, למי שאומרים ״ישראל״ או ״ירושלים,״ הדבר כה טעון ונפיץ, שעדיף להתרחק מהנושא בכלל. הנה, אמריקנים ל
שלום עכשיו, חלק אינטגרלי מהקואליציה הכוללת את הקרן לישראל החדשה, מרץ, עמנו וג׳יי סטריט, הוציאו הודעה חגיגית ליום ירושלים וכהכנה להפגנה בכיכר רבין בת״א בין יום ירושלים לשבועות כדלקמן: ״ירושלים הבלתי מחולקת היא פנטזיה שפשוט לא קיימת ... ירושלים יותר דו-לאומית, יותר שנויה במחלוקת ויותר מחולקת מאשר בכל זמן שהוא מאז 1967.״ (זהו הצטוט הפותח של דניאל סיידמן ממאמר דעה שלו בעתון הארץ לכבוד יום ירושלים.)
הם ממשיכים: ״העמדת הפנים שירושלים מאז 1967 היא או הייתה ׳מאוחדת׳ היא שקרית לחלוטין, מעבר לעובדה שישראל הרחיבה את הגבולות המוניציפליים ושולטת על כל האזור כולו. חגיגה [ריקודגלים] שכוללת תהלוכה מסיתה של ישראלים יהודים דרך הרובע המוסלמי נוגדת לחלוטין את הרעיון שירושלים היא עיר בה החופש וההגנה לכולם קיימים, עיר בה מיעוטים מרגישים מוגנים וברוכים ומקום בו האנושות משגשגת.״
״יותר מחולקת, יותר דו-לאומית, יותר שנויה במחלוקת״, הנה ידינו מלאות לעיפה בתשר לשם-יתברך, בעלותנו לירושלים באחד משלושת הרגלים. חבל שאוהבינו מבפנים שכחו שמרבית הערבים תושבי ירושלים לא רוצים כל שלטון אחר מלבד השלטון הישראלי, שכן הם מבינים בדיוק מה והיכן טוב להם. חבל גם שאוהבינו אלו לא הפנימו שכשהמסר מבפנים לעולם הוא שאנחנו לא מאוחדים, העולם מבין שקל להשמידנו, ואין דבר שהעולם רוצה בו יותר מכך.
לא רק הארגונים הרשמיים, גם כלל יהדות ארה״ב (למעט האורטודוקסים) נחוש בדעתו להלחם בישראל ובירושלים בשל ההפרדה בכותל. אילו רק היהודים היו מתאחדים וצועדים כצבא גדול מאוד למען הגנה על מדינת ישראל כפי שהם עושים למלחמה עבור נשות הכותל, קרב שגם אם הוא מוצדק (לחלוטין או בחלקו), אין זה המקום והזמן להלחם אותו, עת העולם כולו רוצה להשמידנו ומחכה לכל הזדמנות שגורמת לנו להחלש.
עבר עשור, ונזכר אני כמעט בחיוך בבעיות העבר. כה רחוקות הן נראות לנו היום. היום בארץ מתעלמים כליל ממה שקורה שם בחוץ, בחו״ל. הגישה הרווחת היא ש״הכל בסדר,״ או ״הכל יהיה בסדר,״ ובכלל - ״נסתדר!״ גישה נהדרת, גישה של טמינת הראש בחול, והסופה תעבור מעלנו.
כמובן שלא כך המציאות, ובחיים עוד נצטרך להתמודד עם אותן הבעיות מהן אנו מתעלמים בנוחיות כה רבה. במציאות, עד שלא נפנים שציון-ירושלים, עיר הבירה, היא לבנו, ובלי הלב, הגוף יחדל להתקיים, הרי שסוף הדרך כבר נראה. אך אם נשכיל ונפנים, הרי שכמו ששרדנו אלפי שנים בעוד אימפריות עלו וירדו ואף נעלמו כליל, כך נמשיך ונשרוד, נמשיך ונשגשג.
לפיכך, בחג השבועות הזה, בין יום ירושלים לפי התאריך העברי (כ״ח באיר) לחמישים שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים לפי התאריך הלועזי ולשחרורה ואיחודה של ירושלים, בואו נעלה את ירושלים על ראש שמחותנו, נציין בחדוה תקופת רבת מאורעות זו, ונביא במלוא הלב את אהבתנו הכנה לירושלים הבירה, שכן זה הוא המקום בו האלוהים בחר לשכון בקרב עמו - אנחנו!
חג שמח לכולנו, חג מתן תורה, חג בו השנה נעלה על נס את העיר ירושלים!
