כיוון שהמשפחה עוסקת במשקאות חריפים, לא היה מתאים מזה. בחרנו וויסקים נדירים משנת 1967 (כולל מקלן), ואתם הרמנו כוסית. אנשים באו לא בשביל הוויסקי, אך אין ספק שהייתה זו הזדמנות נדירה. הן בשל המשקאות שזכינו לטעום והן בשל אלו שהיו בתצוגה - מספר מהוויסקים הנדירים (והיקרים) ביותר בעולם: מקלן 62 שנים בבקבוק לאליק, כמו גם אחיו המבוגר יותר בן 65. היילנד פרק בן 50 שנים. גלן גלססאו מתקופת הבעלות של קבוצת אדרינגטון (שבבעלותה גם מקלן וגם היילנד פרק), גם הוא משנת 1967. הבקבוק הראשון מהסדרה נמסר למלכה בטירת בלמורל (ואנחנו, עד כמה אנחנו אוהבים את הבריטים, מאז ימי המנדט ועד עצם היום הזה). התאריך השני הוא החמישה ביוני, יום המציין חמישים שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים. היום, במבט לאחור, היה זה נס משמים, כמו גם נקודת מפנה משמעותית. בפעם הראשונה מאז מלחמת הקוממיות, הרגיש העם היהודי בעולם כולו הרגשה עילאית. לא רק שיש לנו מדינה משלנו, אלוהים אתנו, יוצא אתנו למלחמה ומביא ישועות לעם ישראל. העולם הסתכל עלינו בצורה שונה. לא עוד היהודים המסכנים, שרידי השואה, עם נרדף ועשוק, עם שנוא בצורה תהומית. פתאום נהינו גיבורים, גיבורי תהילה. סופרמנים אחד אחד, כל יכולים. על-כנפי אותה תהילה המשכנו להמריא אל על, משך שש שנים, ואחר כך ההתרסקות הייתה גדולה, כואבת, וכמעט הביאה לסופנו. אך עד היום, עדין יש את הדור שזוכר אותנו, את ארץ ישראל והעם היהודי כולו, במושגי הנצחון המוחץ, האדיר, הכביר של מלחמת ששת הימים. אין מתאים מכך, החליטה המשפחה, מאשר לציין את מלחמת ששת הימים. באותם ימים הורי היו בארה״ב, ועד שהספיק אבי להתארגן להגיע ארצה ליחידתו, המלחמה כבר נגמרה. ניחא, חיכו לו שתי מלחמות אחרות, יום הכיפורים כמו גם לבנון הראשונה. אכן, אין מתאים מכך, שכן הורי חגגו את יום הנישואים ה-50 שלהם לפני כמעט ארבע שנים, ואת בקבוק הוויסקי בן חמישים השנים מאותו יום אנחנו מציגים בהרמת כוסית זו. בבוקרו של היום השלישי של המלחמה, פרצו הצנחנים לעיר העתיקה, דרך שער האריות (ראה סיפורו של יצחק נבון על שער האריות, כפי שהופיע בגליון האחרון), ומפקדם דיווח בקשר ״הר-הבית בידינו, אני חוזר, הר-הבית בידינו!״ הרב גורן, עם התורה בידו (ספר התורה מוצג עד יום זה במטה הכללי של צה״ל, וזה לא מכבר חזר ממצעד החיים בפולין, שם נכחדה מרבית משפחתו של אבי אך הוא ניצל), תקע בשופר, תקיעה רמה, גדולה, תקיעה שגילמה בתוכה אלפים שנות כיסופים וכאב, ותודה לגומל על שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה. חמישים שנה מאותו יום בדיוק, בשבעה ביוני, 2017, אנחנו זוכרים וחוגגים, הפעם באירוע פתוח לקהילה כולה. גם כאן קרו דברים מופלאים. הרב קופר, יד ימינו של הרב הייר שהקים את מרכז ויזנטל בלוס אנג׳לס, לא דחה את שאלתי לגבי מקום לערוך את הארוע. נהפוך הוא: הוא קם, התקשר למשרדו לברר שהיום פנוי, וחזר ואמר: אנחנו חלק מהארוע יחד אתכם! כשעברנו את מספר המקומות באולם בשליש, היינו חייבים לעבור למקום גדול יותר. הרב קופר כעס, כעס גדול ורב, אך כעס עצור. הוא קם, ניגש למשרדו של הרב הייר, וחזר ואמר: הרב הייר יופיע כמסוכם. הרב הייר השנה כבר הספיק להופיע בטקס השבעת הנשיא טרמפ, וביום העצמאות הדליק משואה בירושלים. אין מתאים ממנו לשלב את העם היהודי, התפוצות וזכרון השואה עם התקומה והמדינה המודרנית. אך לא בכך יעסוק הרב הייר בדבריו. הרב הייר יעלה על נס את ירושלים תחת שלטון ישראל. לכל מי שחושב על אזור בשליטה בינלאומית, כדאי שיתפכח. ישראל היא המדינה היחידה בעולם כנראה בה חופש דת והגנה על המקומות הקדושים הם חלק לא רק מהחוק כי אם מהמעשה. פשוט הדבר: זה הוא חלק מעצם היותנו, ומה הפלא? מהלך התנ״ך כולו אנחנו מצווים להתנהג בצורה מסוימת כלפי הגר, האלמנה והיתום בקרבנו. כך התחנכנו, וכך אנו משתדלים לחיות. האזור סביבנו רותח כולו, עולה באש גיהנום. בסוריה מאות אלפים נרצחו. במצרים הקופטים נרצחים, הכנסיות שלהם מועלות באש. בעירק מוציאים להורג מוסלמים והורסים את המסגדים שלהם. באפריקה רודפים את הנוצרים. בכל האזור כולו אונסים, מענים, מוכרים לעבדות ורוצחים מיעוטים שלא חושבים, נראים או מתפללים כפי הנדרש. רק במדינת ישראל, באותה עיר קדושה, כולם מוגנים. כה מעטים מעריכים את כל שישראל מציעה לעולם, את כל שירושלים מגלמת בתוכה. על כך עומד הרב הייר ואומר מלוא ראותיו: הנה דבר לשמוח בו, הנה דבר להעלות על ראש שמחותנו! אותו חופש פולחן, חופש אמונה והגנה מלאה הן של אנשים והן של מקומות קדושים אפשרי אך ורק בציון-ירושלים תחת שלטון ישראלי. אין צורך בכח בינלאומי, משקיפים או עושי צרות אחרים. יש לנו את מדינת ישראל, והוכחנו משך חמישה עשורים עד כמה הדבר נפלא, עד כמה אפשר לגור ביחד, עד כמה טוב שבת אחים גם יחד! מהלך שני העשורים האחרונים, יותר ויותר נוצרים עומדים לצידנו. חלקם מאמינים בצורך לתמוך בנו בכדי להשיג את מטרתם הם. חלקם מאמין באמונה שלמה שמי שמברך אותנו, מבורך בעצמו. אך לא משנה מה מניעיהם - הם תומכים בנו באמונה שלמה, ואינם מצפים לתמורה כלשהי. נהפוך הוא, אם התמיכה הייתה צריכה להיות בהתאם להתנהגותנו, הרי שמזמן הם היו מפסיקים את התמיכה. פסטור ג׳ים טול, לדוגמה, הוא ראש כנסייה מאוד מפורסם. מדי יום ראשון הוא מטיף בפני עשרים אלף אנשים. פסטור ג׳ים עובר טיפולים לאחר מחלה, אך ברגע ששמע על ״ירושלים של זהב,״ הוא דחה את הטיפול שאמור היה להתקיים באותו שבוע ומיד התחייב: ״אני מגיע עם חמישים אנשים מהכנסיה להשתתף בשמחתכם.״ פסטור לופה ואשתו, פסטורה לופיטה נבר גם הם יצאו מגדרם. ראשית, הם הציעו את השימוש בכנסיתם, בה אירחו ערב למען מדינת ישראל לפני שלוש שנים. לא רק הציעו, כי אם גם מיד שאלו ״מה עוד ניתן לעשות עבור אותו ערב?!?״ תמיכה מוחלטת, בלתי מסויגת. כשנאלצנו לשנות את המיקום, הם השתדלו כל כך שאכן נחגוג בבית האלוהים אצלם, כאילו שהייתה זו עיר המתחרה על הזכות לארח אולימפידה עתידית. הם צמו והתפללו, דברים הנראים לנו משונים לחלוטין, ואמנם הם התאכזבו קשות שמשאלתם לא התמלאה, אך הדבר לא פגם בשמחתם ובנכונותם להיות חלק מהארוע. פסטור טימותי הינקל נוסע מסקרמנטו הבירה ללוס אנג׳לס עיר המלאכים, מהלך למעלה משבע שעות, עם אמו, בני משפחתו ואחרים, בכדי להיות חלק מהארוע. פסטור טימותי הוא נציגנו הקבוע בבירת קליפורניה, נוצרי המקדם דרך קבע את מדינת ישראל.

בעוד אחרים מהססים לעמוד לצידנו, בעוד לרבים עצם אזכור המילה "ירושלים" הוא דבר טעון, נפיץ ומסוכן עד מאד, ובעוד רבים היהודים (ובהם ראשי ארגונים מקומיים) המסרבים להיות חלק מארוע רשמי וחגיגי המעלה על נס בשיר ובהלל את ירושלים עיר האלוהים ואת חמישים השנים לשחרורה ואיחודה של בירת ישראל, הנה כל כך הרבה נקודות אור. זו היא בדיוק מטרת הארוע: אורות קטנים, נרות בודדים המתאחדים לאור גדול, אור שלא ניתן לכבות. כי כשאנו עומדים מאוחדים, דבר לא יעצור בעדנו. ומה התרופה הטובה ביותר לשנאה התהומית נגדנו? אור ושמחה, שיר והלל, הודיה ואושר. מוקפים בשנאה ובמוות, אנחנו חוגגים, בדיוק כמו מדינת ישראל שעברה אינתיפאדה אחת ושניה ושלישית, אך החיים המשיכו, שכן הם חזקים מכל. כך בימינו, וכך גם לפני שמונים שנה. השואה שקרתה לעמנו. השואה בה נכחדו למעלה ממיליון ילדים ונרצחו בשיטתיות עוד למעלה מחמישה מיליון מעמנו. ניצולי השואה כבר במחצית שנות השמונים עד מחצית שנות התשעים לחייהם. אלו שהיו ילדים צעירים, כמו הורי, וניצלו, מתקרבים לשנתם השמונים. דור הולך ומתמעט, הולך ונעלם. אחרי אותו דור של ניצולי שואה, אנחנו הדור האחרון שעוד יכול להעיד שהכיר וראה וידע את ניצולי השואה. אחרינו מה ישאר? רק ״הוכחות מדעיות״ של כנסים של מדינה ריבונית, אירן, שהוכיחו ללא ספק שהשואה לא קרתה. זה נראה בלתי אפשרי ואולי אפילו מטופש לגמרי, או כפי שאנו אוהבים להגיד ״הזוי לחלוטין,״ אך כבר היום ישנם פרופסורים ישראלים (לשעבר) הטוענים שהשואה לא קרתה. מקרב עמנו קמים המכחישים, ומי יוכל להם? כבר היום הנוער תלוי כל כך במכשירים חכמים ובידע מיידי על קצות אצבעותיהם, שאם התשובה הראשונה שמנוע חיפוש יביא בקולה של סירי "השואה היה אירוע שהיהודים המציאו בכדי לגרום לעולם הרגשת אשם ולגזול ארץ שלא הייתה שייכת להם מעולם,״ מי ידע לשאול האכן כך? הנה, האמת לאמיתה, חרוטה על בזלת, או כמו עשרת הדיברות על לוחות הברית, מעתה ועד עולם. סירי אמרה, גוגל הגיב, זו האמת וכל האמת ואין עוררין. דוקא בזמן זה, עת אויבינו מנסים למחוק כל קשר בינינו לבין ירושלים והר-הבית, חשוב לדעת את ההיסטוריה, לזכור ולהזכיר. יש כבר שלוש החלטות או״ם-שמום המבטלות כל קשר בין ישראל והעם היהודי לבין ירושלים, כמו גם בין הנצרות לבין ירושלים. אין קשר, אין בן אלוהים, אין משיח, שכן מן הסתם ישו לא עבר בדרך היסורים, היא ויה-דולורוסה, לא נצלב, עלה השמימה וחזר לתחיה. ראו, איך במחי יד, מנסה אותו גוף בינלאומי למחות כל קשר של אלפי שנים בין המערב המבוסס על הדת היהודית-נוצרית לבין הבסיס של אותה דת שהפכה לשתי דתות. לכן כללנו אלמנט נוסף ב"ירושלים של זהב." מדי שנה, מזה כמאה דורות, אנחנו אומרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ומבטיחים ״אם אשכח ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי." השנה, בדיוק ביום בו לפני חמישים שנה שחררנו את הר-הבית וזכינו לראות את ירושלים עיר מאוחדת, אנחנו מבטיחים לניצולי השואה שעוד אתנו: "לא נשכח אתכם לעולם." לא "לא נשכח את השואה," כי אם הבטחה אישית הנאמרת לכל ניצול וניצולה שעוד אתנו: לא נשכח אתכם. לאחר דברי הרב הייר, לרקע תמונת הרב גורן עם השופר באותו יום גורלי לפני חמישים שנה, יתקעו הרב מנחם וויס והחזן איתן אהרון מבית הכנסת נצח שבבורלי הילס בשופרות. מיריי וולף, פילנטרופית ידועה, תעמוד ותגיד, "אני ניצולת שואה, אבי, זכרונו לברכה, עד יומו האחרון בעשור התשיעי לחייו, נהג לתקוע בשופר." לצידה לילי בוסי, ראש העיר בורלי הילס: ״אני, בת של ניצולי שואה שכבר אינם בחיים, בשם חברי מועצת העיר בורלי הילס ובשמי, מבקשת את ניצולי השואה באולם לעמוד, הם ובני משפחותיהם.״ כל הנוכחים בעולם מתחילים למחוא כפיים ולעמוד גם הם, וכולם ביחד אומרים: "אנחנו מבטיחים לא לשכוח אתכם!" מכאן מתחיל ערב שיר והלל, הכולל פרק מתהילים (הרב יצחק אדלרשטין) ופסוקים מהלל (החזן חיים מזרחי). ערב שכולו שמחה והודיה, ערב בו יהודים ונוצרים ומיעוטים אחרים (ארמנים וקופטים ועוד) עומדים ביחד ומעלים על נס את ירושלים. עיר המלאכים מצדיעה לעיר האלוהים.