כולנו מכירים את סיפור שאול בן קיש אשר הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. בספר שמואל א' פרק ט' מוגדר שאול כ"בחור טוב" ואין בישראל אחד טוב וחזק ממנו. מוסיף הסופר המקראי וכותב "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". שאול מוצג כצנוע וביישן חרף ממדיו הפיזיים המרשימים ותכונותיו הטרומיות האנושיות. כל כולו חדור חיפוש אחר אתונות אביו, כבן אוהב ודואג והנה בקצה לפתע מחכה לו המלוכה. שמואל הנביא שדבר מידותיו של בן קיש הצנוע הובאו לידיעתו ע"י האל, מושח אותו ל
מלך על ישראל. לא ניתן שלא להתפעל מענוונותו של שאול שמרכין קומתו כלפי הנביא לאחר שזה מודיעו דבר הפיכתו למלך באומרו
"הלא בן ימיני אנוכי, מקטני שבט ישראל ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין, ולמה דיברת אלי כדבר הזה?"מה יש לומר סיפור פלאי לא ייאמן. נצר לאחרון שבטי ישראל שהפך למלך על ישראל.
היום שמציינים יובל למלחמת ששת הימים אי-אפשר שלא להפוך את משל שאול בן קיש לישראל הקטנה ערב מלחמת ששת הימים ולאחריה לאור הנצחון הגדול וההיסטורי. מה בסך-הכל ביקשה ישראל הזעירה שמנתה 2.5 מיליון נפש ערב פרוץ המלחמה, להסיר מעליה את האיום של מצרים בדרום ולהשתחרר מהמצור ומהחנק הכלכלי והביטחוני שנכפה עליה. ישראל חיפשה לשוב ולחיות בבטחה בלא איומים של השמדה של נאצר ושותפיו ולשקוד על גבולות 4 ביוני 1967 לא מעבר לכך. ולהדגיש לא אינץ' אחד יותר. כפי ששמואל כפה על שאול את המלוכה, כך מצרים סוריה וירדן כפו על אשכול יש שיאמרו ההססן והמתלבט להכריז על יציאה למלחמה שתוצאותיה ידועים לכל. שרוליק הקטן חובש כובע הטמבל ושדוף המראה על-פי הקריקטוריסט דוש הפך בין לילה לבעל ממלכה רחבת ידיים וזכה במלוכה שמעולם לא ציפה וייחל. חרף אי-הדמיון המשווע בהיבט הפיזי בין שאול ללוי אשכול ראש הממשלה במלחמת ששת הימים, הרי ששכיחות הקומה מול ההיסטוריה המתהווה של השניים איש איש ונסיבותיו מלמדת על דמיון רב. שאול מנסה כמצוטט לעיל, כאשר שמואל מודיעו על המינוי האלוהי, לנסות ולבטל את "רוע הגזירה" כך גם אשכול הניצב מול האלופים דאז, חדורי רוח קרב לפתוח במלחמה מיד כדי להביא ניצחון סוחף. שניהם מתלבטים ומתפתלים מול צונמי גדול אדיר שאין ביכולתם לעמוד מולו. אך בסופו של יום זוכים במלוא הקופה.
המכשול הבא הניצב מול שאול בן קיש וישראל שלאחר מלחמת ששת הימים הוא התחזוקה השוטפת של הפקדון שניתן בידיהם. שאול כמלך וישראל המחזיקה בשטחים הגדולים פי שלוש מגודלה ערב המלחמה. שאול מתקשה בתפקודו כמלך והצרות צצות בכל אשר ילך. חולפים הימים ואיזה ג'ינג'י בן ישי משבט יהודה מזנב במלכותו. שאול בעל המזג הנוח, העניו והצנוע שמעולם לא חיפש את השררה אשר נכפתה עליו הפך לרגזן, לחשדן ואף ניסה להתנקש בחיי דוד, שאז כדברי המשוררים סנדרסון ואוליארצ'יק:
"חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מיהו". השלטון הפך לאבן ריחיים על צואר שאול וכגודל האחריות כך עומק הגלישה במדרון המלכות.
גם על ישראל, גודל האחריות לשלטון על מרחבים עצומים ובתווך אוכלוסייה זרה, עוינת שאינה מוכנה לקבל את עול השולט החדש נחת בבת אחת על כל האמור והמשתמע מכך. כבר בראשית הדרך הציעה ממשלת ישראל לאחר הניצחון על חזרה לגבולות 4 ליוני בתמורה לשלום. אך בתשובה להצעה זו קיבלה את שלושת הלאווים של ועידת חרטום.
בחלוף הימים כפי ששאול התמכר לכוחו ולמעמדו כמלך ישראל והרשה לעצמו להטיח את כידונו לעבר דוד, שבפועל נמשח למלך לעתיד לבוא, ישראל ביצעה פעולות שונות אשר מהן מתפרש לכאורה פולחן של כוח ולפיתת השטח שנכבש במהלך המלחמה כקניין בלעדי. אולם המציאות מורכבת הרבה יותר, הוצעו במשך השנים פתרונות לסיום הסכסוך הנוגע לממלכה החדשה שקמה כאן. הוחזרו שטחים לרוב, אך המחלוקות לא הסתיימו והדם ניגר כמים. אין ספק כי התמכרנו לניצחון ויש ויאמרו שישראל הפכה להדוניסטית בזכות אותו ניצחון ביוני 1967. אך בד-בבד ידעו מנהיגי ישראל משני הקצוות הפוליטיים לותר על חלקי ארץ. אולם הכל עדיין תלוי ועומד ולא נפתר.
שאול סטה מהדרך, לכן מלכותו לא זכתה לשושלת ובסוף נפל על חרבו. ישראל חזקה מתמיד, יודעת את גבולות הכוח וחוששת ויראה מלסטות לכיוון חד-צדדי בסכסוך, שסופו מי ישורינו. ומכוחו של פרדוקס זה עדיין קיימת.
