אח ואחות שהחלו לשיר על במות באמריקה של שנות ה-70 כבשו עד זוב דם את העולם כולו. קארן קרפנטר שהחלה לתופף ולשיר בהיותה בת ה-16 כישפה בקולה את הקהל, הפיצה קסם עם ניחוח נעורים שלא ניתן היה לעמוד בפניו. היא נסדקה ונפטרה בשנת 83 בגיל 33. קארן הייתה אנורקטית שפצחה בהרעבה עצמית בגיל 17. היא הייתה מכחישנית מדופלמת שהצליחה לעבוד על העולם וגם על עצמה. השירה עזרה לה להסוות את מעמקי הטרגדיה האישית. היא אכלה ועיקלה ללא הרף, בבולמוס נחוש – את עצמה.
לקראת סוף דרכה התייצבה על הבמה, חסרת אונים, והודתה שהיא אנורקטית ועתה מנסה בכל כוחה להתגבר. אני רוצה לחיות, היא גנחה, ולא היו לה עונים. לדעתה כבר החלימה ויש בה שוב מחסן זיקוקי תאווה לחיים. הקהל שאג בשמחה ומחא כפיים עד איבוד עשתונות. קארן, הזמרת והמתופפת המופלאה, כבר לא הייתה שם למעשה – לא על הבמה ולא בחיים. הייתה רק צללית אנושית מהוהה שהכילה מערכות אורגניות נבעתות שגססו. תהליך החלמתה היה מסע הלוויתה אל הנצח. אצבעות המוות שננעצו בה לאורך השנים הרזות מאנו להיפרד גם כשהגיעו השנים ה'טובות' שבהן חשפה קארן את הזוועה בפני עצמה. אחיה ריצ'ארד, מוכשר ומוצלח גם הוא, היה מתמכר לא קטן ממנה. לצערי – גם דברים טובים המתרחשים בחיים הם תוצאה של התמכרות.
תוכנית תיעודית משנות ה-90 שציטטה מקורות רפואיים ואנשים נוספים מחוג מכריה טענה כי מותה של קארן נגרם מסיבוכי ניסיונות תהליכי החלמתה ולא מהמחלה עצמה. לדעתם הייתה בשלבי החלמה, אולם ההזנה התוך-ורידית, שגרמה לעליה חדה במשקלה תוך זמן קצר, העמיסה מאוד על לבה שהיה חלש ממילא משנים ארוכות של תת-תזונתה.
תת-תזונה
מה כל זה קשור לטייקון הישראלי, אביר הארץ, מר פישמן? הוא דייג – לא דג שדוף שנלכד ברשת. הוא לא כמו קארן קרפנטר גם כשהוא במרכז הבמה. ובכן, מדובר באותה תופעה המסתכמת בשתי מילים: תת-תזונה. פישמן האכיל מפלצת שבלעה, כרסמה, אכלה, עיכלה וזללה כל מה שזז במשק הישראלי, וזה אף פעם לא הספיק. הוא תבע בשמה עוד ועוד ועוד כי הוצאות התחזוקה מסביב לאשליה היו עצומות ולמכביר, בשוטף ללא שום פלוס. הסביבה המשפחתית התומכת, הבנקים, הדרעקטורים של תאגידי ענק, עיתונאי צמרות, היחצ"נים ללא נים, מערכות טובות הנאה משומנות היטב עם הנעה תקדימית ופקידי ממשלה בעלי יד מתזזת - גם היא הייתה חסרת רחמים, מנוגבת מכל רגש אנושי, תובעת ותובעת וטובעת תמלוגים שמצצו את לשדו בתמורה. כולם, וזה כולל את כולנו, כמובן ידעו אבל העלימו עין עצלה ומושחתת כהלכה.
נכון, הוא עומד ליפול כבר כמה שנים טובות (כי הוא בסך-הכל מהמר), אבל לא במשמרת שלי, אמרו המנהלים והדרעקטורים אלה לאלה ולאלה, והמשיכו להזריק לטייקון בוטוקס עם מכלול סמים הנדרשים כדי לייצב אותו שוב על הרגלים, לפחות עד סוף כהונתם. לשבחו של האיש המכור שנמכר ונמכר יש לומר שהוא בעצמו לא הרים ידיים. הידיים שלו עסוקות בכיסים שלנו. כך הפך פישמן לדג שמן שמעולם לא אמר נואש. הוא התנדב לחיות חיים שרוטים (על חשבוננו) לנצח. זו הייתה הערבות היחידה שנתן לבנקים. כנראה שאנחנו באמת מדינה עשירה לתועפות, הוא חשב. היו לו כמה חברים בממשלות, אבל הוא בעיקר הימר על הבנקים.
סיפור דומה עד אימה הוא סיפורה של
אתי אלון - סינדרלה מהבנק למסחר. אתי החרוצה והמוכשרת נפלה קורבן מדמם מרצון למען תפארת משפחתה המכובדת, חצי בוכרית חצי פרסית. נשכבה על הגדר למענם. בני משפחתה לא היו גנבים, חס וחלילה – אנשים מוסריים ומסורים להפליא, אך ורק מהמרים. מכורים ומוזרקים זרוקים. הכריחו אותה להאמין ש'הכבוד' שלהם משחק תפקיד הכי חשוב והחיים עצמם משניים, הרבה פחות מחצי-חצי. האחות הרחמנייה אתי פרנסה את אחיה, יונק טפילי וטורפני בשם
עופר מקסימוב, והזינה אותו (ואת העולם התחתון הישראלי כולו שסבב אותו) מקסימום בלתי מתפשר מלשדיה של החברה הישראלית לתפארתם של נגידי הבנקים, הדרעקטורים הנכבדים בחליפות המשי וגם קסמן-את-וקסמן רואי שחורות וחשבונות טיפוסיים לכלכלה הישראלית ולמשק המתעשר. תחשבו לרגע על נערה פלשתינית משכם שחוגרת (חס וחלילה) חגורת נפץ ויוצאת לפוצץ אוטובוס או בית קפה של יהודים... מה עובר עליה? גם היא עושה זאת בשל דרישת האב והאחים בשילוב עם כבוד החמולה שעוד כמה חודשים עלול לרדת עם המים. אבל היא, בניגוד מכמיר לאתי אלון, הולכת לפוצץ את אויבי עמה. אתי פוצצה אותנו, אחיה בני עמה... זה כנראה מקסימוב הכבוד של משפחתה.
לאחרונה התפרסם בקהילתנו סיפורה מכמיר הלב של קארין באומן המוגדרת בעיתונות כ'דוגמנית העבר'. עם משקל גוף בסך 40 ק"ג – אין הרבה עתיד, רק המון עבר שמצטמק. בהחלט ניתן לצרף לחבורה המכובדת גם את
נוחי דנקנר, לבייב ותשובה שזכו ל'תספורת' של מיליארדי דולרים על חשבוננו - כי אנחנו רחמנים בני רחמנים, כי היינו בזבזנים עד מאוד. לבייב והאימפריה שלו שוב רוקדים בחדשות.
שודד הבנקים המפורסם בעולם וילי סאטון הוא גיבור תרבות נודע. ב-1950 הוכרז על-ידי הבולשת האמריקנית כאחד מעשרת אויבי הציבור הגדולים של אמריקה. וילי הפך לאגדה אורבנית בחייו. היה ביכולתו של גאון רב-פעלים וברוך כישרונות זה להתברג בקלות בהנהגת המדינה ו/או בצמרת התעשיה והכלכלה של אמריקה לו בחר במסלול חוקי. אבל ה'אני' של וילי דחף אותו מילדותו למעשי פשע. כשניתפס, והוא ברח ונתפס כמה פעמים, נשאל על-ידי העיתונאים מדוע בחרת לשדוד בנקים? והתשובה הייתה ישירה: כי שם נמצא הכסף. וילי סאטון אמר, "אם יש לך אקדח – אתה יכול לשדוד בנק. אם יש לך בנק – אתה יכול לשדוד מדינה...".
האם הדפוס הזה הולך ונעשה מוכר ונהיר עכשיו, ידידותי למשתמש? אנשים חסרי מנוח, מנהלי תאגידי-עתק בעלי כשרון מוכח לוקחים אותנו כבני ערובה להרפתקאות השיגעון שלהם. מוצצים-יונקים אלה שדעתם שובשה בדרך למעלה, הופכים אותנו לעבדים נרצעים (ראה חברות כח-אדם ועובדי קבלן) הנשרכים בשיירות מוכות שחין פרסומות בדרך מ'אפריקה לאמריקה'. אם במקרה ספינת-העבדים שלנו טובעת בדרך לעושר – זו לא אשמתם! הכוונות שלהם תמיד היו טובות וגם הם השקיעו מכספם (בערך 5%) שלוו מחבריהם למען מיזם העתק שכשל.
צריך וחובה ל'גלח' אותם עד העצם (בשום אופן לא תספורת), להכריז עליהם פושטי רגל כדי שיהפכו סמל לכישלון ותבוסה מחפירה. למנות שופט חוקר לתעלוליהם. זו אנטי-תזה לחנפנות ומורך הלב של חברי כנסת, פקידי ממשלה בכירים, שרים, מנהלי בנקים ותאגידי ציבור ושאר קשקשני פנכה, רובם עו"ד הרוצים עוד רק מזה. נניח לרגע שהמשטרה הכלכלית תצליח להוציא מפישמן ובני משפחתו 120 מיליון בהסכמה. מה זה לעומת הנזק שנגרם ועוד ייגרם למדינה מטייקונים אמיצים שכבר הולכים בדרך שסללו פישמן ומרעיו? לכו אתו עד הסוף כדי שיהיה סוף להתנהלות המושחתת שמוצצת את לשד המדינה.