א. מזל טוב, סם
סמדר, היא סמנתה רוז, סם, סיימה בהצטיינות את לימודי התואר השני בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. הכרתי אותה לפני כעשרים שנה, כשבאה בראשונה ארצה עם הוריה לטיול בת-מצווה. בשבועיים של טיול לחוץ, היא טעמה את ארץ-ישראל, מהגולן ועד לנגב ולירושלים, ונדבקה באהבתה. לכן, החליטה ללמוד כאן, ועתה מגיע לה מזל טוב על התואר, שהשיגה בעמל רב ובכישרון.
ב. פרועים
כשהייתי ילד, נהג בארצנו רישוי לאופניים. כך, יכלו פקחי עיריייה ושוטרים לרשום דוחות למי שהפרו את חוקי התנועה, בעיקר, בנסיעה פרועה, בהרכבת חבר, או בנסיעה נגד כיוון התנועה.
נזכרתי בזה כששמעתי שמהסתיו (למה לא עכשיו?!) ירשמו פקחי עיריית תל אביב דוחות לרוכבים פרועים של אופניים חשמליים. אין שום סיכוי לאכיפת חוקי התנועה על רוכבי אופניים, שעושים כעת מאות תאונות מדי חודש, אם לא יהיה רישוי. ומה על קורקינטים חשמליים - שגם הם כלי משחית?!
קיבלתי הוראות בטיחות של הרשות לאופניים, לקורקינטים חשמליים ולדומיהם. לפי התקנות, הם רשאים לנוע, כמו רכב, רק על הכביש, ולפנות את המדרכות להולכי-רגל - רעיון טוב, אך בלתי ישים לחלוטין לאור הנעשה ברחובותינו. בנוסף, כמו רוכבי אופנועים, הם נדרשים לחבוש קסדה - גם כן דבר שאינו נפוץ אצלנו.
ג. יוזמה מבורכת
פעם הייתי דובר אוניברסיטת תל אביב, ובמסגרת תפקידי שוחחתי הרבה שיחות לא-רשמיות עם מרצים ועם סטודנטים. באחת הפעמים הבהיר לי מרצה (כיום - פרופסור), שאם יידע שסטודנט הנו איש ימין, הוא יכשילו בקורס. המרצה הזה היה בוטה, אך לא יחיד בדורו. גם אני חוויתי, כסטודנט, לחץ פוליטי של מרצים, שהגבילו את
חופש הביטוי של הסטודנטים ואת חופש מחשבתם.
לכן, אני סבור, שהיוזמה של השר
נפתלי בנט לקבוע קוד אתי לאקדמיה מבורכת, אך לא הייתי מפקיד את המלאכה בידיו של פרופ' אסא כשר. גם לא הייתי נותן את המשימה למכון הישראלי לדמוקרטיה.
סטודנטים חשופים מאוד לזעמם של המרצים, שבהנף קולמוס יכולים לחסל קריירה, וכמעט שאין בקרה עליהם. זכיתי, וכסטודנט היו לי כמה מרצים משכמם ומעלה, שקידמו אותי ואת חבריי ללימודים. במהלך שנותיי באקדמיה - כסטודנט, כמרצה וכעובד במינהל האקדמי בכמה אוניברסיטאות - הכרתי לא-מעט מרצים, שהפכו את המינוי לקרדום פוליטי.
הקוד האתי חייב להגן על חופש הביטוי של המרצה, אך לאפשר לסטודנטים להיחשף למגוון דעות, ולא להיות שבויים במערכת הסתה פוליטית.
דווקא עכשיו, כשבאקדמיה הישראלית יש רוב מוחץ לחסידי השמאל לסוגיו - יש להגן על הסטודנטים, שרבים מהם אינם מסכימים פוליטית עם מרציהם.
ד. עייפות
באחד הלילות במבצע שלום הגליל שם תותחן עייף לחלוטין בטנק של צה"ל את הירח בכוונת ובמד-טווח. עייפות הנה גורם מסוכן ביותר, שאין נותנים לו את החשיבות הראויה. כושרנו הטכני ויכולתנו השכלית מוגבלים, ועייפות כרונית מפחיתה אותם מאוד.
לכן, שמעתי בחרדה את הסיפור של המ"פ המצטיין, שהודח בפיקוד הצפון כיוון שסירב להעיר את חיילי המילואים שלו לתרגיל ממש עקב תום שירותם - פן יהיו עייפים מדי בדרכם לבתיהם, ויהיו מעורבים בתאונות.
במלחמת ההתשה איבדתי ידיד, שקיבל ממפקדו ג'יפ, כדי שיוכל לחזור לחופשה קצרה לביתו. ידידי נרדם בדרכו, ומאז אנחנו עולים לקברו. ועוד סיפור על חוסר שינה - אחרי שלום הגליל נשלחתי לתחקר יחידה. מג"ד קבע לי שיחה בשעה 3 בליילה. הגעתי ללשכתו, ומצאתי קצין עייף ומותש אחרי כמה ימים של פעילות נמרצת ושל חוסר שינה. "בוא נלך לישון", הצעתי, "ונשוחח לפני ארוחת הבוקר". כך היה, והשיחה, אחרי שינה, אחרי מקלחת ואחרי כוס קפה, הייתה פורייה - בניגוד למה שהיה יכול לקרות בשעה 3.
לכאורה, סירב המ"פ פקודה, אך צריך לבחון היטב מדוע עשה זאת, ומה היו שיקוליו. חוסר שינה יכול להיות דגל שחור גדול ומבהיק, שמתנוסס מעל לפקודה לתרגל את הפלוגה.
ה. יד קלה
המשטרה קיבלה עשרות צווים לאיסור פרסום (צא"פ) בחודש האחרון - מדווח
איתמר לוין. כך, היא מצליחה לפעול בלא שום בקרה, כביכול כדי למנוע הדלפות מתוכה על מהלכי חקירה. "ריבוי הצווים מעלה את החשש, שבתי-המשפט הפכו לחותמת גומי לבקשות המשטרה",
כותב לוין.
צא"פ פוגע בעקרון פומביות הדיון, ומונע ביקורת על עבודת המשטרה - מה עוד שהצווים הוצאו לרוב במעמד צד אחד (המשטרה) בלבד. שני העקרונות שנפגעים כאן קשות הם יסודות התשתית הדמוקרטיה.
