מנהיגי עם

שבת שלום קהל קדוש מַּחְלֹקֶת

הַמַּחְלֹקֶת אֵינָה שׁוֹנָה הַפַּעַם

אֵינֶנָּה עַל מָהוּת וְסָרַת טַעַם

הַמַּחְלֹקֶת עַל הַתְּהִלָּה וְהַכָּבוֹד

כִּי הַמָּהוּת אֵינֶנָּה חֲשׁוּבָה עוֹד

חָשׁוּב הָאִישׁ לוֹ נִסְגּוֹד

בְּיָמֵינוּ זֶה נִשְׁמַע מֻכַּר וּמְדֻּבַּר

כְּנִרְאֶה תָּמִיד יִהְיֶה אוֹתוֹ דָּבָר

כְּשֶׁעֵין הַצָּר לְקָדְשֵׁינוּ תִּפְזוֹל

אָנוּ נָרִיב מִי יִשְׁלוֹט וְיֵמְשׁוֹל

כִּי הַמֶּמֶשָׁל מָהותּ הַכֹּל

וְהַרְאָיָה כִּי גָּם נָבִיא כְּמֹשֶׁה

שֶׁדָחָה שִׁלְטוֹן וְלֹא הִתְנַשֵּׂא

מָצָא עַצְמוֹ בְּמֶרְכַּז הַמַּחְלֹקֶת

מוּל מַרְעִילֵי הַמָּיִם בַּשֹׁקֶת

וּמוֹל קְהִלָּה שׁוֹתֶקֶת

ריב אחים ותוצאותיו

מי הוא קֹרַח שעומד בראש מרד מול משה ואהרן? עד לפרשת השבוע קֹרַח לא נזכר כאחד המנהיגים בישראל בתקופה בה מדובר הוא משבט לוי קרוב מאוד למשה ולאהרן הכהן . למרות שמעשיו לא רצויים הוא זכה ששמו יתנשא כשם הפרשה. התורה בחרה גם לפרט את עץ היחוסין שלו שנאמר: ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי והכתוב לא המשיך והוסיף שם ראש השושלת "בן (ישראל) - יעקב" ובאותה דרך תוארו שותפיו של קרח למרד הם: דָּתָן וַאֲבִירָם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. (ט"ז/א) וגם כאן הכתוב לא הוסיף שם השושלת בן (ישראל) -יעקב . רש"י מנמק זאת בכך שיעקב בשעתו אמר בברכתו על ערש דוי בקהלם אל תחד כבודי (בראשית מט/ו) יעקב לא רצה שיזכר שמו אתם. ובכדי לעמוד על ממדי המרד, הכתוב מונה מאתים וחמישים איש הצטרפו אל קרח ולדתן ואבירם, במרד. ואלה אינם אנשים מן השורה, אלא אנשים בעלי מעמד רם בעדה הם: "נשיאי עדה קְרִאֵי מועֵד, אנשי שם" (טז/ב) . מכאן שהחולקים או המורדים באהרן ומשה, אנשים נכבדים ולא עוד אספסוף, כפי שזה נאמר בכל פעם שאלה הם אספסוף שהחטיאו את העם והמרידו אותו ולא ישראל עצמם. מצאנו זאת נאמר בחטא העגל וגם בחטא שחטאו ישראל בתבעם בשר ממשה ב"קברות התאוה". ברם הפעם הבולט במרד זה הוא איש חשוב קרח משבט לוי ו שבטו של משה ואהרן. כדי לתת למרד אופי עממי קרח צרף אליו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. עיקר טענתו של קרח היא: שמשה ואהרן נטלו לעצמם את המנהיגות על העם: אחד מלך-נביא ואחד כהן מנהיג עם. מתברר כי התאוה לשלטון טבוע בדמם עוד בימי משה . טענת קרח ועדתו כלפי משה היא מדוע אנחנו לא מתמנים למנהיגים ? ומשה כדרכו משיב להם ומצטדק: ..ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (טז/כח) ואתם קרח ועדתו מלינים על ה'? ולא עלי ומשקרא משה לדתן ואבירם, כדי לדבר אתם, דחו זאת ואף אמרו משה אנחנו לא נעלה . והוסיפו בטרוניה: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש (כונתם למצרים בתאור זה) להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר? (טז/יג) דברים אלה העלו חמתו של הקב"ה באמרו למשה: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. (טז/כא) אף על-פי כן משה ואהרן גילו מנהיגות ואמרו לקב"ה: ....האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף.(טז/כב) ואף על-פי כן נענשו המתמרדים כולם: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה .. (טז/לב) סוף טרגי גם לקהל בני ישראל כי נגפו גם אז ארבעה עשר אלף ושבע מאות בנוסף לקרח ועדתו. זו תוצאה של ריב אחים. או רדיפה אחר השלטון, כאשר שהכונה לשלוט כדי להאדיר שמם כשליטים לא לטובת הצבור

וִהְיִיתֵם קְדוֹשִׁים וגם כֻּלָּם קְדוֹשִׁים

פרשת ציצית, בסוף פרשת שלח לך, לקרח איננו מקרי וזה מעלה שאלה מהותית, על ההבדל שבין האמירה וִהְיִיתֵם קְדוֹשִׁים שפרשת ציצית לאמירה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים בקרח . האמירה "והייתם קדושים" בפרשת ציצית, מתנה היות האדם בישראל קדוש, רק אם יקוים כל מצוות התרה. וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם (שלח לך טו/לט) . לכן אין קדושה אצל האדם בישראל אלא אם הוא מקים מצוות התורה. והנה קרח ועדתו עומדים בפני משה ואומרים לו: כלם קדושים, משמע שאין התניה כי עצם היות קרח בן דודם של משה ואהרן, הרי די בכך כדי להחשב קדוש. כי הרי עמרן -אבי משה ואהר. ויצהר הוא אבי קורח כאשר עמרם אחים ושניהם בני קהת בןלוי, לכן זה מקנה לקרח מעמד כמעמדו של אהרן ואפילו כמעמד משה ולא רק לו, אלא גם לעדתו שהם צאצאי לוי . קרח טען, אין מקום להעדפת אהרן ובניו וצאצאיו במעמד כהנים נבחרים, לבין קרח כי גם הוא צאצא של קדושים, בתוקף היותו הוא ואנשיו צאצאי לוי. קרח רצה לומר אין התניה בעשית מעשה כדי לקבל מעמד של קדושים כמו שנאמר בפרשת ציצית. כי עצם היותו משבט לוי עושה אותו קדוש כי "כולם קדושים" . לדברי קרח אין כל חובה לקיים תרי"ג מצוות, כדי להחשב לקדוש. מחלוקת זו מאז קרח מוסיפה להתקיים עד ימינו, בין אלה המנהיגים את העם כיון שֶׁקִיְמוּ את כל החובות המוטלות עליהם כדי להיות ראויים לתפקיד, לבין אלה שדי אם הם מתפקדים לרשימה שרואה עצמה במעמד של מבטן ומלידה נועדו להנהיג את העם, כי הם משתיכים לאלה שעשו כדי להיות ראויים - להיות "קדושים" ואילו אלה די להם להיות שיכים כדי להיות "מנהיגי עם", ולא היא. מחלוקת זו אינה מחלוקת לשם שמים. יש כאלה שעושים זאת מתוך כונה טהורה, ויש העושים מהתאוה לכבוד ולשררה ולתועלת אישית.

שרירות לב המנהיג מדריכה אותו בהנהגתו

הפרשה מלמדת אותנו הַסָּתָה מה היא. מעשהו של קרח לפי דעת חז"ל והמדרש היה בבחינת הסתה והמרדת העם נגד מנהיגותו של משה, בּאֱמוֹר קרח למשה: "כלם קדושים"... ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז/ג) מובא מדרש בעניין זה, המציג את קרח כמי שמלגלג ואומר דברי ליצנות על משה שמחמד את העם מצוות התורה וכך זה מסופר: אמר להן: אלמנה אחת הייתה בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות והיה לה שדה אחת . באה לחרוש, אמר לה משה,: "לא תחרש בשור וחמור יחדו (דברים כב/י) באה לזרוע אמר לה: "שָׂדְךָ לא תזרע כלאים" (ויקרא יט/יט) באה לקצור ולעשות ערימה אמר לה: "הניחו לקט שכחה ופאה" (ויקרא יט/ט) באה לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, האישה הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. בכך רצה המדרש להראות את הדמגוגיה של קרח והָעָרְמָה שלו, כאילו משה מֵיצֵר דרכיה של האלמנה ואת זכותה להוציא יבול משדה . המדרש מוסיף ואומר: מה עשתה האלמנה? מכרה את השדה ולקחה לה כבשות כדי ללבו שגיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות ונתנה לו הולדות, משגזזה את הצמר לקח ארהרן ממנה ראשית הגז, עד שהאלמנה הותשה ושחטה את הכבשות לאכלן עם בני ביתה, אמר לה אהרן תני הזרוע והלחיים והקובה . היא אמרה לעצמה אפילו שחטתי את הכבשות לא ניצלתי מידו. וכך הניח את האלמנה בוכה היא ושתי בנותיה . דוגמה זו מביא המדרש, כדי לגלות את כונותיו הרעות של קרח, ואת כונתו להבאיש ריחם של משה ואהרן בקרב העדה . הרמב"'ם בספרו משנה תורה אומר באופן כללי כי עוות האמת שנעשית בטעות, מקורו לא בכוחו השכלי של האדם, אלא בגלל יצרים ותאוות (כאן התאוה לשלטון) הנובעים מדמיונו ועליהם יכול היה להתגבר (לו רצה) ומוסיף הרמב"ם ואמר כי אם האדם אינו מתגבר על הדמיון שלו, הריהו בכך מטעה את דעתו, ומכאן הוא נושא באחריות המלאה על הטעות בשיקול הדעת. ואנו אומרים כי בכל דור ודור ימצאו "פורקי עול " הרב קוק אמר בעניין פורקי עול אלה, כי רוח הזמן כופה עליהם השקפות ודעות שאין הם מסוגלים להתגבר עליהן מחולשת דעתם, ובכל דור ודור יש כופרים בעיקר ומעותים האמת, אך בסופו של דבר המציאות חזקה יותר מן הדמיון וסופם שמקבלים עליהם את חובת העשיה כדי להיות קדושים, ואין הם קדושים מעצם היותם שיכים לזרם זה או אחר.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַף בְּנַצְחָם לֹא אִבְדּוּ צֶלֶם הָאֵל

וּמִשֶּׁנִהְיָה יִשְׂרָאֵל לְעָם הוּא נִפְלָאוֹת חוֹלֵל

בְּשָׁמְרוֹ עַל יִסּוֹדוֹת אֵיתָנִים שֶׁבְּסִינָי קִבֵּל

וּבְשָׁמְרוֹ עַל נַחֲלָתוֹ וְאַחְדּוּתוֹ וְלֹא הִתְבּוֹלֵל

לָכֵן עָצְמָתוֹ בְּדַעַת וְחָכְמָה מִי יְמַלֵּל

יִשְׂרָאֵל עָמַד מוּל כֹּל סֶעֲרָה לְאֹרֶך שָׁנִים

וְיָדַע כִּי מִדֵּי פַּעַם עוֹשִים בֶּדֶק בָיִת מִבִּפְנִים

כִּי גָּם בִּנְיָן הַבָּנוּי עַל יִסּוֹד בּרִיא חָזָק וְאֵיתָן

חַיָּבִים בְּחִזּוּקוֹ מִדֵּי פַּעַם בִּפְנֵי פִּגְעֵי הַזְּמַן

וּמִשֶׁהָדָבָר לֹא נַעֲשָׂה הַבִּנְיָן נִפְגַּם

וְאָמְנָם כְּבְרַ הוּכַח שֶׁחֹסֶןֹ עַמֶּנוּ בְּאֱמוּנָתוֹ

בְּשָׁמְרוֹ עַל קִיּוּם צַו חֹק וָסֶדֶר לַגֶּר כְּלַעֲדָתוֹ

קְּדֻשָּׁתוֹ תִּתְקַיֵּם בְּקַיְמוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְתּוֹרָתוֹ

כְַּך הִפְתִיעַ לְאֻמִּים בְּעָצְמָתוֹ וּבְיְכֹלֶת עֲמִידָתוֹ

כִּי הַמְיַחֵד אוֹתוֹ בְּקֶרֶב עַמִּים תּוֹרָתוֹ