לא מזמן הגעתי לבדיקה במוקד של מכבי. המתנתי בתור לרופא. אולם ההמתנה היה עמוס. מן הסתם, רוב הממתינים היו חולים. הייתי היחידה שעטתה על פניה מסיכת פנים סטרילית. זה "מאסט" שהולך אתי לכל מקום כחלק מהז'אנק שאני מכניסה לתיק. אני כזאת, נזהרת בצוננים. יש מצב שנפעיל תעמולה ברשת כדי למזער התפרצויות של מגפות, לא עלינו?
הורים וילדים
התמקמתי בפינת האולם ועקבתי אחר התקדמות התור כשעיניי דבוקות למספרים החולפים על גבי הלוח האלקטרוני, וחישבתי את הזמן שעוד נותר עד שיכריזו על המספר שלי.
מולי ישבו אב ובתו. ילדה חמודה כבת שש. אני מביטה בה והיא לוחשת משהו באוזנו של אביה ותוך כדי, היא מכסה את הפה. כמו כל הילדים שרוצים שרק אבא או אימא ישמעו מה שהם אומרים. היה לי קשה לנחש מה לחשה לו. בפינת האולם הייתה מכונה אוטומטית עמוסה מכל טוב. אולי היא רוצה שאבא יקנה לה מיץ או את החטיף שהיא אוהבת. אבל לפי תגובת האב הבנתי. האב התבונן סביבו ועיניו נחו עליי. התגובה הנוספת שלו הייתה הנהון. הוא אישר לילדה שאיתו שהוא מבין על מה היא מדברת. ואז השיב לה תשובה מפורטת שנאמרה בלחש ובסבלנות רבה. הילדה הסתפקה בהסבר שקיבלה. ההתלחשויות פסקו והיא לא שאלה יותר שאלות. הבנתי שנשוא ההתלחשויות הוא מסכת הפנים שלי.
אילו הדבר היה מתרחש בנסיבות אחרות הייתי פונה אל הילדה החמודה ומתעניינת מה שמה ואולי מספרת לה סיפור. אולי היינו משוחחות על מסכת הפנים... זה לא קרה.
בפינה אחרת של אולם ההמתנה ישב גבר ולידו ילדה קטנטונת. הערכתי שהיא בגיל של גן חובה. היא שיחקה בצעצועים שהיו מונחים בפינת המשחקים ועיניה קלטו את מבטי. חייכתי אליה מבעד למסכה. היא הביטה בי. אחר כך הזיזה אוטומטית את ידיה וכיסתה את פיה ואת האף. חיקתה את אפקט המסכה. היא לא שאלה שאלות ורק המשיכה להתבונן בי.
לפתע נתקפתי בפרץ של שיעול. לא ניסיתי לבלום אותו. הרי לשם כך קיימת מסכת הפנים. השיעול חלף מעצמו. ואז תקף אותי גל נוסף של שיעול, חזק מקודמו. אבל מצפוני היה שקט. המסכה כבר תעשה את שלה.
קוד "אתי-רפואי"
זמן ההמתנה התארך. יום שני בערב. המוקד של מכבי פתוח משבע לפנות ערב ואני הגעתי לכאן בסביבות השעה תשע, היישר מהקליניקה של רופא המשפחה שלי. תהיתי איך בעידן הטרום אנטיביוטיקה היה מקובל לבודד את החולה. היה נהוג אז קוד מעין "אתי-רפואי". רבים העדיפו להזמין את רופא המשפחה הביתה. היו "כללים" ברורים איך לנהוג באדם חולה. היו נהלים לגבי יציאה מהחדר לשירותים ולמקלחת. הכללים חלו גם על כמות השתייה, הטמפרטורה וסוג המזון. המצאת האנטיביוטיקה טרפה את הכלים.
מסכת פנים כאמצעי הגנה בסיסי? הצחקתם אותי
הגיע תורי להתייעצות עם הרופא. נשלחתי למעבדה. עברתי דרך כמה פרוזדורים. שמתי לב שמסיכת פנים איננה בדיוק הדבר המקובל כאן. אולי כי היא לא מוסיפה למראֶה... אולי איננו רגילים לזה. מי בכלל משתמש במסכת פנים ביציאה מן הבית כשהוא או היא חולים? הדיאגנוזה שלי קבעה: דלקת ריאות בקטריאלית מלווה בחום. אני הייתי מוגנת על-ידי מסכת הפנים, שמנעה הידבקות של הנמצאים בסביבתי.
ואני עדיין תוהה מדוע השימוש באמצעי הגנה בסיסי זה איננו באג'נדה של כולנו? מדוע אנחנו נוטים להיות אפאתיים ולזלזל באמצעי הגנה כל כך פשוט וחיוני. מדוע דווקא השימוש בחומרי חיטוי לידיים מקובל בכל בית ונמצא בכל מסדרון ובחדרי האשפוז בבתי החולים? לא מזמן בכל תיק של ילד או מבוגר בקבוקון עם נוזל חיטוי לידיים היה פק"ל. נכון, אלו היו זמנים אחרים. פרצה מגפת שפעת. התקשורת התגייסה להפיץ מידע והטיפה לשימוש יומיומי בנוזל החיטוי. ובזה יצאנו כנראה ידי חובה.
כידוע, במזרח הרחוק ורואים את המקומיים עוטים מסכת פנים ברחוב, בתחבורה ציבורית, בחנויות, במוסדות חינוך ובמוסדות ממשלתיים ופרטיים? ולמרות זאת - אצלנו, נאדה. אין.
אפשר גם אחרת
מעצם טבעם ילדים שואלים הרבה שאלות על הנעשה סביבם כדי לספק את סקרנותם, הם צמאים ליידע ומנסים להבין את העולם. ילדים לומדים על העולם באמצעות שירים וחרוזים. במיוחד כשאינם יודעי קרוא וכתוב. מאז ומעולם נוצרו שירים "חינוכיים" ו"הסברתיים" שכל ילד ידע לדקלם את המילים. אם נעשה מאמץ נוכל להחזיר משהו מהגלגל הזה אחורנית.
זה מזכיר לי שיר ילדים ישן-נושן,
"ישׁ יָדִיד טוֹב לְכֻלָּנוּ/ נִקָּיוֹן הֵן זֶהוּ שְׁמוֹ/ הוּא תָּמִיד שׁוֹמֵר אוֹתָנוּ/ אָנוּ, אִם נִשְׁמֹר אוֹתוֹ"