במשך עשרות שנים התחוללו מאבקי שליטה באזור המזרח התיכון. כתב-העת היוקרתי פורבס תיאר בסוף השבוע את השינויים המתחוללים באזור בעקבות בחירתו של
דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, תוך דגש על הגברת כוחה של סין בו.
האירוע המשמעותי הראשון הוא הסגר שהוטל על קטר, בשל קשריה עם אירן וסיועה לטרור. אולם, יש לציין כי חלק מהאשמות נגד קתטר, נובעות מחדשות מזויפות שפורסמו על-ידי האקרים רוסיים באל-ג'זירה. לאחר מכן, טראמפ צייץ שהוא עומד לצידה של סעודיה, ויצא בפומבי נגד קטר, בעלת ברית חשובה של ארה"ב באזור. ימים ספורים לאחר מכן פורסם, כי ארה"ב חתמה על עסקה בשווי 21 מיליארד דולר עם קטר. במקביל, מחלקת המדינה האמריקנית גערה במדינות המפרץ בשל החרם שלהן על קטר, לאחר שטראמפ הציע כבר בתחילת המשבר את עזרתו כדי להביא לסיומו.
מה היה קורה אם סין הייתה בעלת כוח רב במזרח התיכון? עד כמה היה משתנה המצב הגיאופוליטי בין סעודיה, אירן, קטר וארה"ב? זו שאלה שצריך לחשוב עליה, מדגיש פורבס, מאחר שסין סוללת בקצב מהיר את דרכה לנוף הבינלאומי. כעת סין מבצעת את אסטרטגיית "חגורה אחת, דרך אחת": אסטרטגיית פיתוח המתמקדת בקשרים ושיתופי פעולה בינה לבין מדינות באירופה-אסיה. אם האסטרטגיה הזאת של סין תצא לפועל, היא תהווה זרז לשינוי בריתות באזור.
אין ספק לגבי נחישותם של בעלי הכוח בסין לגבי האסטרטגיה. צריך לראות למשל את ההתפתחויות הכלכליות באזור סין-פקיסטן. סין נכנסת ביודעין לאחד מאזורי המחלוקת הנפיצים בעולם. הבעיה בהתפתחות היחסים מול פקיסטן, היא הודו הטוענת לריבונות בשטחים שבהם סין בונה פרויקטים לאומיים. המחלוקת הזאת לא הרתיעה את הממשלה הסינית, למרות שמבחינה היסטורית סין הייתה נמנעת מעימות גיאופוליטי שכזה.
האסטרטגיה הסינית מיוחסת למה שמכונה "קונקטוגרפיה". מדובר בהגמוניה של המאה ה-21, שמדברת על שליטה בקשרים חיוניים של רשתות אספקה: תשתיות, גישה לאשראי ולמימון, אנרגיה, סחר וייצור. גם אירן משתמשת בקונקטוגרפיה, בדרך שהיא מושא קנאה ליריבותיה. אירן מוצאת עצמה מוטמעת גאוגרפית בין אסיה לאירופה, ונמצאת במסלולי הסחר החשובים באזור. בתור המדינה השנייה בעולם מבחינת עתודות גז והשלישית מבחינת עתודות נפט, אירן תהיה חלק מרכזי מהאסטרטגיה הכלכלית של סין באזור. כמו-כן, אירן חולקת מצבור גז ענקי עם קטר, יצואנית הגז הגדולה בעולם.
דבר זה יכול להביא לתרחיש עתידי, שבו סין ממנפת את השפעתה על אירן ומצליחה להוציא את קטר מקבוצת מדינות המפרץ. מהלך שכזה יחזק את יעדיה האנרגטיים של סין, וגם יביא להפחתת כוחה של ארה"ב. אם סין תצליח להעביר את קטר לצידה, ארה"ב תאבד גישה לבסיס חיל-האוויר אל-עודייד בקטר, בו מוצבים 10,000 חיילים אמריקנים.
למרות שתוצאה זו איננה סבירה, בשל עומק היחסים הצבאיים בין קטר לארה"ב, קו מחשבה זה כלל לא היה מתקבל על הדעת לפני כמה שנים. כעת, קטר לא מראה סימנים של כניעה לסגר שהוטל עליה בהובלת סעודיה, בין השאר בזכות קשריה עם אירן וטורקיה. וכעת גם סין ורוסיה מחפשות דרך להיכנס לקשר זה.
שגשוגה של אירן אינו מבשר טובות לסעודיה. למרות שסין תהיה זהירה בפעילותה הכלכלית במפרץ, מיקומה של סעודיה בסופו של דבר יהיה שולי ביחס לכוחה העולה של אירן. סעודיה גם עלולה לאבד את התנופה שלה מול שאר מדינות המפרץ, כאשר למדינות אלו יש קשרי מסחר עם סין. כיום, רוב הסחר בין סין למדינות המפרץ, הוא ייצוא מחדש של מוצרים לאפריקה ואירופה, מגמה שתתגבר באסטרטגיה הכלכלית הסינית.
ההשפעה הסינית הגוברת במזרח התיכון, תסבך את ענייני החוץ של ארה"ב. אם הממשל האמריקני יתנהל בצורה פשוטה וליניארית, סין לא תשפיע עליו. ארה"ב לא תרוויח ממדיניות חוץ אימפולסיבית ולא ברורה.
