בימויו היוצא דופן במקוריותו ונועזותו של נעם שמואל את המחזה שהפך לקלאסיקה -"בית ברנרדה אלבה" מאת פדריקו גרסיה לורקה (1898-1936), מהווה הצגה מושלמת הראויה להמשיך ולעלות כמות שהיא על במת תיאטרון רפרטוארי.כל מרכיבי הצגה - המשחק המושחז, המרגש והמלוטש של השחקניות; עיצוב הבמה הכה מקורי ויצירתי של זאב לוי המעניק חופש תנועה הודות לחומריותו (כבלי גומי הנמתחים ויוצרים חללים נפרדים, או מחברים את הבנות כמו כלבים לאמן הרודנית; התאורה האדמדמה (רמז לדם) המדהימה ביופיה אותה יצר אייל תבורי - שכה מנוגדת לאפלולית הקודרת שאפפה הפקות קודמות של מחזה זה שהותירה תחושה קודרת ומייאשת); עיצוב התנועה הנהדר של עמית זמיר, העולה על כל יצירותיו עד כה, בתנועה הבלתי פוסקת על הבמה, כך שהעין אינה מעפעפת לרגע; תנועה שהוסיפה לה רבות הופעת רקדנית הפלמנקו היפהפיה הלומדת בשנה ראשונה בסטודיו - יעל ימין, שקטע הפתיחה המהמם שלה את המחזה מכניס את הצופה הישר לאוירת תרבות המחול הספרדית היונקת מלוחמת השוורים; המוזיקה המקורית של אייל וייס, שאף מלווה את ההצגה בנגינה על גיטרה הפורטת על נימי הלב יחד עם תיפופו של מתן גולדשטיין - ושעליהם חובה לפרט: כל צליל שהשמיעו, היה בתיאום מירבי עם הנאמר והנעשה על הבמה וחלק מהעשייה. פשוט מושלם. אך מעל כל אלה - הסטודיו מציג כאן להקת שחקניות שתחת ידי הבימאי כאילו נוצקו מחומר אחד, בתסרוקת המסורתית, בפחד והכניעה בפני האם השלטת, וביטול ומחיקת אישיותן מולה. אך בהמשך, הודות ליכולות משחקן המעולות, והעברת הרגשות לצופים הודות למשחק הכנה האמין והכובש - כל אחת מפתחת את אישיותה ותגובתה, ומכאן ניתן להבחין בניצני המרד המבעבע בלב הבנות כלפי אמן שהתאלמנה. דרישתה הלא הגיונית של האם, ברנרדה, אישה ממשפחה מהמעמד הגבוה, בעלת רכוש, הבזה לכל בני הכפר, שלדעתה אין אחד הראוי להנשא לבנותיה, ולכן מעדיפה לכלוא אותן למשך שמונה שנות האבל על מות האב, מבלי לחשוב על תוצאות מהלך זה עבורן: תוצאות דרישתה זו תגרומנה להן להישאר בתולות זקנות וחשוכות ילדים. דניה לנסברג מלאה הוד שהיא מקרינה סביבה כאם השולטת ללא מיצרים באדנות ובאכזריות,, ומכאן נובעת שליטתה הן בחמש הבנות הן באומנת הזקנה והן במשרתת הנבעתת מכל תנועה או קול שלה (ספיר אזולאי המצוינת, סמל למעמד המשועבד והמנוצל בספרד). היא ברנרדה המושלמת לתפקיד. לבת הבכירה שכבר בת 39, אנגוסטיאס (לאה מנקס התמירה בעלת עושר הבעות ספציפיות בלתי רגילות) היא מוכנה להתיר לה להינשא לבחור יפה תואר וצעיר בן 25 - זיווג שעל פניו נראה כדימיוני וחסר תקווה. הבחור אינו נראה על הבמה, שמהווה כעין בית כלא, אך עצם איזכורו בכל פעם מחולל גל סערת רגשות בלתי פוסקת מכל הכיוונים. רגשות כמיהה, אהבה, תקווה ואכזבה. אך למרות הנתונים הלא מתאימים - הגיל, היא מהווה יעד רצוי לצעיר החמדן הודות לרכוש הרב שאביה הוריש את רובו רק לה. הוא מגיע קרוב לחלונה מדי פעם, ובהענקת טבעת פנינים לכלתו המיועדת מומחש חיזורו. הטרגדיה היא שבין לבין, הוא מנהל פרשת אהבים דומה, דרך החלון, עם הצעירה שבאחיות - אדלה היפה והמתוקה, מאי רופ (בתו של החזאי הלאומי) שגומות החן שלה ועיניה הכחולות ממיסות כל לב, ורק הודות לרגש שמתעורר בה כלפיו ומצית בה את התקווה, היא הופכת בניגוד לאחיותיה, לסרבנית המנהגים הנוקשים שאמה כופה עליהן באלימות. בעוד כולן לובשות שחורים (עיצוב נפלא של אביה בש את התלבושות השחורות-השקופות והצמודות היטב לגופן החטוב של של הצעירות היפות), הרי אדלה מרהיבה ללבוש שמלה קצרה בצבע פסטל תכול, בשיער פזור, כשהיא מתענגת על הרעיון שעוד מעט תראה את אהובה, כרגיל - באישון לילה ליד חלונה. שתי אחיותיה, מגדלנה (עמית פרקש החמודה) ו-אמליה (אפרת כהן יפת העין) הן הבנות הכנועות שאינן מתמרדות. אך האחות האחרת - מרטיריו (טובית סמאי) מקנאה באחות הקטנה, ומציתה להבות במשפחה הודות להערותיה המשוחות ברעל. המשרתת הוותיקה במשך 30 שנה- לה פונסיה, תום אנטופולסקי שסיימה את לימודיה בסטודיו ב2013 - ניכר בה נסיונה, בהגיית הדברים הברורה והצלולה, והופעתה המשכנעת עם כל אמרות השפר רוויות ההומור שמעניק לה תרגומו של נועם שמואל - עושה מהופעתה מעדן. כך גם דמותה של הסבתא המטורפת או חולת הדימנציה, (לורן פיטארו המרשימה) שהזיותיה חורגות מתחום הכלא שבתה ברנרדה כלאה אותה. כל השחקניות עשירות הבעה, גם כשאינן נושאות דברים, והלהקה כולה גדושה את המסר על רגשות הקנאה, היצרים תשוקת הבשרים הנמנעת מהן, שהן מקור הטרגדיה המסיימת את המחזה בצורה קורעת לב ומפתיעה. הצגה ייחודית שראוי לה להמשיך ולעלות מעבר ל-28.6.17 בו תסתיים העלאתה בסטודיו, ושתוכל להרוות את הקהל כולו בחוויה פנומנלית זו. ולשחקני המחזור המסיים הנוסעים בסוף החודש להציג בוורשה את "שונאים, סיפור אהבה"- איחולי הצלחה, וכבוד לתיאטרון הישראלי הצעיר והבועט.