כביש עוקף סכסוך

"סימן טוב הוא לסופר", כתבה בעיתון "על המשמר" הסופרת רבקה גורפיין, "כאשר יצירותיו שנויות במחלוקת, סימן טוב אפילו יותר מאשר לו זכה להסכמה כללית." רב-המכר החדש של ד"ר מיכה גודמן, "מלכוד 67",שמגיש הצעה לסלילת "כביש עוקף סכסוך" (הערבי ישראלי), ושנמכר בעשרות אלפי עותקים, הוא דוגמה עדכנית לדבריה של גורפיין שנכתבו לפני חמישים שנה. עם הצלחה קשה להתווכח אך כל העניין מעורר תמיהה. איך זה שדווקא עתה, כאשר המצב הביטחוני והכלכלי בישראל הולך ומשתפר, מוצאים רבים כל כך צורך לגרד בפצעים שרק החלו להגליד לאחר מרחץ הדמים של ימי אוסלו. התשובה לכך נמצאת אולי בפנטזיה הישראלית האולטימטיבית, המתרחקת והולכת, לראות את אראל מרגלית או אבי גבאי בתפקיד ראש הממשלה. הערות השוליים הנרחבות והמפורטות המופיעות בסוף הספר, בכדי לא לקטוע את רצף הקריאה, מחכימות ומרחיבות ידע, ומלמדות על עומק אינטלקטואלי. גודמן מציג ניתוחים חדשנים ומעניינים על תולדות התמורות בפוליטיקה הישראלית, אך כפי שכבר כתב פול ג'ונסון "מוחות מבריקים בתחומים מסוימים אינם חסינים בפני הזיות פוליטיות או אידאולוגיות". בעניין המושג, "הזהות הלאומית הפלשתינית" (עמ' 76), שאותו טובע גודמן, יש להעיר כי המחבר, כמו רבים אחרים, נופל ברשת התעמולה של אש"ף. וזאת כפי שעולה מדבריו של איש אש"ף זוהייר מוחסיין על כך ש"העם הפלשתיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלשתינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל". אולי היה זה נמהר מצדו של ה"המוסד" לחסל את מנהיג מחבלים זה, אשר בדבריו שרת את האינטרסים של מדינת ישראל, כפי שהיו לפחות בתקופה שבה נאמרו. מכל מקום נראה כי, במודע או שלא במודע, גודמן שומר על האינטרס הערבי. כמי שמשים עצמו "יושב על הגדר" מכניס עצמו גודמן לוויכוח הדמוגרפים ותומך באסכולה המגדילה את מספר הערבים בהגדירו אותם "הדמוגרפים הממסדיים", בעוד שהאסכולה הטוענת כי "מספר הערבים ביהודה ושומרון נמוך במאות אלפים" נקראת בספר "הדמוגרפים האלטרנטיביים". (עמ' 80). מוזרה גם אבחנתו של גודמן את "הסכם אוסלו" כתוכנית ש"נתקעה באמצע הדרך" (עמ' 93). לא בטוח כי זו ההגדרה המתאימה ביותר לתיאור מחיר הדמים ששילמו היהודים והערבים בעטיה של אותה תוכנית. לא מוזכרת גם ההרעה בחייהם של ערביי יש"ע כתוצאה מאותה "תוכנית שנתקעה". לצורך תזכורת בדבר השיפור שחל בחיי הערבים מאז אוסלו, יובאו כאן דבריו של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה": "בסיור באזור התעשיה של רמאללה ראיתי שיש בו פחות מפעלים מאשר בעידן לפני אוסלו. כמפקד יהודה ושומרון בראשית שנות ה-90 עשיתי כל מאמץ ... לחזק את הכלכלה הפלשתינית, וכעת מצאתי שבתחום החיוני הזה חלה אחרי אוסלו נסיגה ולא התקדמות... אך יותר מכול נדהמתי מחוסר האכפתיות של ההנהגה הפלשתינית למצבם הכלכלי של הפלשתינים".

"הכיבוש עצמו הוא שחיתות... הוא לא מוסרי." (עמ' 95)

בסוף שנות החמישים, במהלך המלחמה בין צרפת לFLN- באלג'יר, פרסם קומוניסט יהודי בשם אנרי אָלֶג ספר, שהיה לרב-מכר בצרפת, המתאר את העינויים שעברו הוא ולוחמי ה-FLN מידי הצבא הצרפתי בפיקודו של הגנרל מאסי. הספר גרם לפרץ זעם מוסרי בצרפת והיה בין הגורמים לנטישת צרפת את אלג'יר. בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה עם נסיגת צרפת, אשר כללה מעשי זוועה, כמו לזרוק אנשים לכלבים כפשוטו או לשרוף אותם חיים, שאל מאסי את אלג "האם הסבל שנגרם לו [מהעינויים שעבר] נחשב לעומת חיתוך האף או השפתיים... המתנה הפולחנית של ה-[FLN] ל'אחים' הסרבנים? כל אחד יודע שחלקי הגוף האלה אינם גדלים שוב!" אחמד בן-בלה, נשיאה הראשון של אלג'יריה לאחר השגת העצמאות, סיכם את תוצאות עצמאותה כעבור עשרים שנה במלים אלו: "שלילית לחלוטין... מושחתת מן המסד עד הטפחות". לנוכח המשבר ההומניטרי המתפתח ברצועת עזה בימים אלה, נראה הניתוח העוסק בדילמה המוסרית של ישראל כתלוש מהמציאות. לא מן הנמנע כי פרק זה יהיה הזרז לתרגום הספר לשפות זרות. לא נכתבו בספר בעניין "הכיבוש המשחית" דברים חדשים, אך להעלאתם על הכתב, של מתנחל מכפר אדומים, ישנה משמעות דרמטית במסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל בכלל ומפעל ההתנחלויות בפרט. מלחמות האזרחים המתרחשות במזרח התיכון מעוררות תהייה בשם איזה מוסר בדיוק קובע גודמן כי שליטה על אזרחים ערבים היא פחות מוסרית מהפקרתם לטבח פנימי. אפשר להטיל ספק אם הרעב והדלות בעזה, שהם תוצאה מההינתקות, יצרו מצב יותר מוסרי מתקופת ההתנחלות היהודית בחבל עזה. ייתכן, שבמושגים מערביים אירופים יהיה זה מוסרי יותר להפקיר אוכלוסייה אזרחית לחסדי כנופיות מרצחים "לגיטימיות" מאשר לשלוט בה. כמו המסקנה הצרפתית "שעצמאותה של אלג'יריה, מאוסה ככל שתהיה, עדיפה על השחתה מקיפה של המצפון הציבורי". אך לא נראה כי הדבר עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי. שלושים שנה לאחר הוצאתו לאור של "הזמן הצהוב" לדוד גרוסמן, שהתפרסם חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כתב גודמן למעשה את ספר ההמשך שלו. ומאחר שהשפעתו של "הזמן הצהוב" על אנשים רבים הייתה עצומה, כמו למשל על אחד מאדריכלי אוסלו יוסי ביילין, נדרש המחנה הלאומי להיכנס לכוננות ספיגה או להכין תוכנית פעולה נגדית. השימוש במלה "מלכוד" במקום "בעיה", שניתן כשם לספר, נראה כמו עוד תוצר של מכבסת המלים ושיבוש הערכים כאשר "הם צודקים וגם הם צודקים". (עמ' 65) או שאולי זהו פשוט שם קולע מבחינה שיווקית. מכל מקום אין בספר זה מוצא ריאלי מהסכסוך ולזכותו של המחבר יאמר שהוא אינו מתיימר לכך. התוצאה העלולה להתקבל מהספר היא פגיעה תדמיתית בישראל. הרברט קלמן, בעבר מרצה בכיר לסוציולוגיה באוניברסיטת הרווארד, פיתח שיטה ליישוב סכסוכים בין לאומיים. מעצבי דעה ואנשי אקדמיה ישראלים עברו בסדנאות שלו. 'יישוב הסכסוכים' היה בבסיס הרעיון של הסכמי אוסלו. בתחילת האינתיפאדה השנייה, בעיצומה של תפילת יום הכיפורים בביהכ"נ שבו התפלל בארה"ב, פרץ קלמן בבכי, כאשר הבין למה גרם.